דחיית הסדר טיעון בעניינו של מפקיר פצוע לאחר פגיעה

1.     הנאשם הורשע, על פי הודאתו, בעבירות אלו: הפקרה לאחר פגיעה - לפי סעיף 64 א(ב) לפקודת התעבורה, תשכ"א - 1961; חבלה של ממש - לפי סעיף 38 (3) לפקודת התעבורה; תאונת דרכים שתוצאתה פגיעה בגוף (אי עצירה אחרי פגיעה, הזזת רכב ממקום התאונה; אי דיווח) - לפי תקנה 144 (א) (1), (2), (4) ו - 144 (ב) לתקנות התעבורה; נהיגה ללא רישיון נהיגה - לפי סעיף 10 א' לפקודת התעבורה; עקיפה אסורה - לפי סעיף 47 (ד) לתקנות התעבורה; מהירות מופרזת - לפי תקנה 51 לתקנות התעבורה ועבירה של שיבוש מהלכי משפט - לפי סעיף 244 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977.

2.     ואלה המעשים: לנאשם אין ומעולם לא היה רישיון נהיגה. חרף זאת, ביום 23/3/2010, בסמוך לשעה 07:00, נהג הנאשם במכונית מסוג גולף ברחוב השלום באבו גוש, שעה שהכביש בו נהג היה תקין ויבש והראות הייתה 120 מ' לפנים. באותה עת ובאותו מקום, ביקשו אם ובנה, ילד כבן 5 שנים, לחצות את הכביש. האם אחזה ביד הילד. נהג רכב אחר שנסע במקום עצר את רכבו על-מנת לאפשר לאם ולבנה לחצות את הכביש, והשניים אכן החלו לחצות את הכביש. חצייה זו, שאמורה הייתה להיות פשוטה, קצרה ולהסתיים בשלום היות שנהג הרכב איפשר לאם ולבנה לחצות, ובהתחשב בכך שמדובר, כאמור, בכביש בו לנוהג קיים מרחב ראייה של 120 מ' לפנים, הסתיימה באסון לאחר ומאחר שהנאשם עקף מצד שמאל את הרכב שעצר, תוך נהיגה במהירות גבוהה ופגע בילד באופן קשה. הילד הועף באוויר, נזרק ונפל על הכביש, נפגע בראשו והובהל לבית חולים כשהוא מחוסר הכרה ונגרמו לו בצקת מוחית, המטומה תת עורית פרונטלית ושברים באף. והנה, הנאשם, אף שהיה מודע לכך שפגע בילד רך בשנים, המשיך בנסיעתו ונמלט מהמקום מבלי לדווח למשטרה או להושיט עזרה לאם ולילד.

        הפגיעה, פגיעה של ממש הייתה ופרט לפגיעה בילד גרמה למראה הימנית ברכבו של הנאשם להישבר והפילה את מגן הגלגל השמאלי. הנאשם החנה את מכוניתו במקום מרוחק, התקשר לאדם בשם בלבוסי וביקש ממנו לתקן את מכוניתו מתוך כוונה להכשיל את חקירת האירוע, וכך היה. הנאשם הגדיל לעשות ועת רעייתו נחקרה במשטרה בענין התאונה, ניגש אליה ולחש באוזנה "תגידי שהייתי כל היום בבית".

3.     הצדדים הגיעו להסדר טיעון במסגרתו הודה הנאשם בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום והוסכם כי הצדדים יבקשו לגזור על הנאשם עונש מאסר בפועל לתקופת 18 (שמונה-עשר) חודשים כאשר תקופה זו כוללת בחובה מאסר מותנה בר הפעלה לתקופת 3 חודשים שהוטל על הנאשם ביום 16/12/2007, בגין נהיגה ללא רישיון, מאסר מותנה, פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופת 5 שנים, פיצוי לילד שנפגע, וקנס, לשיקול דעת בית המשפט.

4.     הנאשם, כבן שלושים, בעברו 5 הרשעות קודמות (שלא בענייני תעבורה) עיקרן עבירות רכוש ועבירות אלימות, אם כי, לזכותו, ההרשעה האחרונה הנה משנת 2000. כאמור, בנוסף, רובץ לחובתו של הנאשם מאסר מותנה בר הפעלה בגין עבירות נהיגה ללא רישיון.

5.     המאשימה, במסגרת הטיעונים לעונש ולכך שיש מקום לקבל את הסדר הטיעון, טענה שתי טענות מרכזיות: האחת - ההסדר מבטא נכונה את האיזון  "בין חומרתם של דברים לבין השיקולים לקולא ";  השניה - ההסדר תואם את 'המחקר' בפסיקה שערכה המאשימה, לדבריה. שני טעמים אלה, כפי שיבואר להלן, אינם יכולים לשמש בסיס להסדר המוצע. לגבי הטעם הראשון, לא הובא, כנגד משקלן של המשקולות התלויות על רגלי הנאשם לחובתו, כל נימוק לקולא, פרט להודאתו. אמנם להודאה יש משקל לעניין העונש וכך גם בעניינו של הנאשם, אולם יש לזכור כי מדובר במשפט בו מספר העדים מצומצם (יחסית) ולא נטען כי קיים קושי ראייתי או אחר. בנסיבות אלה, הודאה תגרום להקלה בעונש, אולם אין בה כדי להטות את כף המאזניים באופן קיצוני. באשר לנימוק השני, מאחר שהמאשימה לא טרחה להציג לפני את 'המחקר' אותו ערכה, לדבריה, בשאלת הענישה הראויה, העלאת הצהרה כזו באולם בית משפט מבלי ליתן לה  תוכן ממשי, אינה יכולה לשמש בסיס להצדקתו של הסדר. הענישה, במקרים מסוג זה, בבסיסה, הנה מחמירה והיא תוצאה של כל מקרה לנסיבותיו. דברים אלה נאמרו, בין היתר, בע"פ 1535/06 מדינת ישראל נ' יוסי לוי(לא פורסם).  באותו עניין נתקיימו נסיבות חמורות, במרכזן סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה: הנהג הפוגע נצפה על ידי שוטרים שנכחו במקום כשהוא משוחח במכשיר סלולארי בשעת נהיגה. השוטרים סימנו לו לעצור, אך הוא התעלם ונמלט תוך ביצוע שורה של עבירות תעבורה, אשר, על-אף חומרתן, לא גרמו לפגיעה גופנית לאיש. נהג זה נדון על-ידי בית המשפט המחוזי, בין היתר, לשנתיים וחצי שנות מאסר בפועל. בית-המשפט העליון החמיר בעונשו והעמידו על ארבע שנות מאסר. אמנם לאותו נאשם היה עבר מכביד והוא אף ריצה שני עונשי מאסר בפועל, אולם מעשיו לא כללו הפקרה לאחר פגיעה, חבלה של ממש ותאונת דרכים שתוצאתה פגיעה בגוף. בדיקה של פסיקת בתי-המשפט מעלה כי הענישה בגין מעשים ממין זה גבוהה משמעותית מההסכמה אליה הגיעו הצדדים במקרה דנא (ר', למשל, ת"פ 187/08 מדינת ישראל נ' עופר ציוני דיינו (מחוזי ירושלים), 36 חודשי מאסר בפועל, ת"פ 4198/09 מדינת  ישראל נ'  מנסור אליאס ואח' (מחוזי תל-אביב) - ארבע וחצי שנות מאסר בפועל, ת"פ 1163/5 מדינת ישראל נ' שמרוק ג'סאן (מחוזי נצרת) - חמש שנות מאסר בפועל).

6.     בענייננו הנאשם נהג ללא רישיון כלל. כלומר, מדובר במי שלא עבר הכשרה, לא למד או נבחן ולא נמצא מתאים לקבלת רישיון. מדובר במי שלא ברור כלל שהוא מתאים או יתאים לנהוג, שכן, כאמור, הוא לא נבחן ולא נבדק (למשל בדיקה רפואית ע"י רופא עיניים כנדרש), ולא רק זאת, אלא מדובר במי שנתפס בעבר כשהוא נוהג בלא רישיון, אולם העונש שהוטל עליו, מאסר מותנה, לא היה בו (כצפוי) לחסום אותו מלשוב ולנהוג. נוסף על כך, מדובר במי שחבל חבלה של ממש בילד בן 5 שנים. אביו של הילד העיד לפניי. לדברי האב, עובר עליו ועל אישתו סבל רב וארוך, מאחר שאינם עובדים מאז התאונה בשל העזרה שעליהם להושיט לבנם שנפגע. הילד מצוי כיום בשיקום וסובל ממצבי רוח משתנים. הילד נמצא בתקופת החלמה ומוקדם לדבר על נכותו. ועוד: הנאשם פגע והפקיר, תוך נהיגה במהירות מופרזת וביצוע עקיפה אסורה, נמלט וביקש לטשטש את מעשיו ולשבש את מהלכי המשפט. בנסיבות אלה עולה השאלה האם יש מקום לקבל את הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים. כידוע, הכלל הוא כי סטייה מהסדר טיעון ראוי כי תיעשה במקרים חריגים ונדירים בלבד והיקף ההתערבות מוגבל למקרים של חוסר תום לב או חוסר סבירות קיצונית (ר', למשל, בג"צ 5807/07 אבו שחאדה נ' פרלקיטות מחוז מרכז (טרם פורסם, 11/7/07), בג"צ 6841/06 עזבון המנוחה אמיליה כהן ז"ל נ' נשיא בית המשפט העליון (טרם פורסם, 19/4/07)). אמות המידה פורטו בהחלטת כב' הש' (כתוארה אז) ד' בייניש בפסק דין מנחה, בסוגיה זו, ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נז (1) 577, באמרה:

        "במסגרת בחינתו של העונש המוצע ייתן בית המשפט דעתו על כל שיקולי הענישה הרלוונטיים ויבחן אם העונש המוצע מקיים את האיזון הדרוש ביניהם. לשם כך יבחן בית המשפט את העונש ההולם בנסיבות העניין וישקיף עליו גם באספקלריה שהעמידה לרשותו התביעה בהסדר הטיעון שערכה. בבחינת הסדר הטיעון נקודת המוצא היא מידת העונש המוצע בשים לב לסוג העבירה, לחומרתה ולנסיבות ביצועה. כמו בכל הליך של גזירת הדין, ייתן בית המשפט דעתו גם על הנסיבות האישיות של הנאשם ועל שיקולי מדיניות של ענישה ראויה, ויתחשב בכל אלה. בית המשפט אינו יכול לקבוע אם התקיים האיזון הראוי בין אינטרס ציבורי לטובת ההנאה שניתנה לנאשם בלא שיבחן מה היה העונש הראוי לנאשם אלמלא הסדר הטיעון, ומהי מידת ההקלה שניתנה לו עקב הסדר הטיעון. לשם הערכת מידת ההקלה יהיה על בית המשפט לשקול כמידת יכולתו ובשים לב למגבלות הנובעות מהנתונים שלפניו, את מידת הויתור שוויתר הנאשם נוכח סיכויי ההרשעה או הזיכוי אלמלא ההסדר... בית המשפט יבחן, כמובן, את שיקוליה הפרטניים של התביעה בנסיבות העניין הנדון. כך למשל ייתן דעתו על הקשיים הצפויים בניהול המשפט, לרבות ריבוי עדים, הצורך בגביית עדויות מעדים שאינם בארץ, התחשבות בנפגע העבירה והצורך לחסוך ממנו עדות וחקירות. כן ייתן בית המשפט דעתו על האינטרס הציבורי שבהשגת הודיית הנאשם ובקבלת אחריותו למעשיו. עוד יביא בחשבון את האינטרס הציבורי במובנו הרחב - החיסכון בזמן השיפוטי ובמשאבי התביעה והאינטרס הקיים בניצול יעיל של המשאבים שבידי כלל גורמי האכיפה. בין היתר, יהיה בית המשפט מודע לצורך בהשגת ראיות נוספות להעמדת עבריינים נוספים לדין בין באותה פרשה ובין בפרשיות האחרות שאינן קשורותלעניין הנדון.

        על כל אלה יש להוסיף כי שיקול משמעותי שעל בית המשפט להביא בחשבון בטרם יכריע אם לקבל הסדר טיעון או לדחותו, הן ציפיותיו של הנאשם. נאשם אשר הודה על סמך הסדר טיעון ויתר על זכותו לניהול הליך, ויתר על הזכות לחקור את עדי התביעה, ואף ויתר על הסיכוי לזיהוי... עם זאת גם שיקול זה ייבחן על ידי בית המשפט בשים לב ליתר נתוני התיק שלפניו ובמסגרת שקילת היחס ההולם שבין טובת ההנאה שניתנה לנאשם בנסיבות העניין, לבין אינטרס הציבור במובנה הצר והרחב".

7.     יישום אמות המידה בענייננו, ביחס לשרשרת העבירות אותן ביצע הנאשם ותוצאתן - חבלה חמורה בילד בן 5, אינו תואם לעונש המאסר שבהסדר הטיעון דנן, עונש שהוא בן 15 חודשים, שכן 3 חודשים הנם, למעשה, הפעלת מאסר מותנה. העונש הראוי לנאשם, אלמלא ההסדר, אמור להיות חמור בהרבה ואין מדובר בהקלה שולית או סבירה, במיוחד כאשר לא נאמר מאומה לעניין קיומו של קושי ראייתי או אחר, ולהיפך, מדובר במספר עדים שאינו רב המצויים בארץ. הזמן השיפוטי ומשאבי התביעה שנחסכו, אינם משמעותיים. כמו כן, ההרשעה אינה קשורה בתיק אחר בו יש נאשמים נוספים. כאמור לעיל, יש להתחשב בכך שמנגד עומדת לזכות הנאשם ציפייתו לעונש המוסכם לאור הויתור על ניהול ההליך, חקירת עדים ואובדן הסיכוי לזיכוי (ר' לעניין אמות המידה דלעיל: דנ"פ 1187/03 מדינת ישראל נ' פרץ, ע"פ 1281/06 בורשטיין נ' מדינת ישראל), אך לעומת ציפיית הנאשם, ההסדר הנדון פוגע באינטרס הציבורי: תאונות הדרכים במדינתנו מהוות מכת מדינה מאז ומתמיד, אולם עבירת ההפקרה לאחר פגיעה הפכה לתופעה נפוצה  ולמכה אנושה וככזו יש להגיב לגביה בחומרה וללא פשרות. מרבית הנהגים והולכי הרגל הנם שומרי חוק. זהירים ומצייתים לכללי התעבורה. אלה, שהנם עיקר הציבור, ראויים להגנה של ממש מאותם פורעי חוק. הגנה זו תושג, בין היתר, ואולי בעיקר נוכח האכיפה הדלה בכבישים, באמצעות ענישה מרתיעה. בענייננו, העונש שהוסכם לגביו על הנאשם במסגרת הסדר הטיעון אינו מרתיע, לא את הנאשם ולא שכמותו. עונש זה אינו משקף כלל ועיקר את שרשרת המעשים המכבידים והחמורים אותם ביצע. וכאמור, הסדר זה לא נולד מתוך קושי ראייתי או רצון למנוע ניהול משפט ארוך ומסובך. פרט להודאת הנאשם, אין שיקול משמעותי לזכותו (המסמכים הרפואיים שהוגשו אינם, ברובם, נוגעים בנאשם), ודברי הסנגורית, לפיהם גם משפחת הנאשם הושפעה מהאירועים, אף שאלה דברים נכונים, אינם בעלי משקל סגולי לעניין העונש. כמו כן, הטיעון לפיו הנאשם פגע אך היה "בשוק טוטאלי כמה שעות", אינו מתיישב עם מעשי הטשטוש בהם נקט.

8.     התוצאה היא שאין מקום לקבל את הסדר הטיעון. יחד-עם-זאת, נוכח הודאת הנאשם ונוכח ציפיותיו שבגדר ההסדר, אין למצות את הדין עימו. לפיכך אני גוזר על הנאשם כלהלן:

        א.     מאסר בפועל לתקופת 30 חודשים.

ב.     הפעלת המאסר המותנה לתקופת 3 חודשים שהוטל עליו      בת.פ. 7657/07 בבית המשפט לתעבורה ברמלה. תקופה זו תצטרף לתקופה שבסעיף א' לעיל.

ג.      מאסר מותנה לתקופת 8 חודשים והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור עבירה מהעבירות בהן הורשע בתיק זה בתוך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר.

ד.     אני פוסל את הנאשם מלקבל רישיון נהיגה לתקופה של 10 שנים מיום שחרורו ממאסר.

ה.     קנס כספי בסך 5,000 ש"ח או 60 ימי מאסר תמורתם.

ו.      פיצוי למתלונן בסך 35,000 ש"ח.

        הפיצוי הקנס ישולמו עד ליום 30/9/10.

זכות ערעור לבית המשפט העליון בתוך 45 יום מהיום.