פסק דין
העותרים הינם נתיני חוף השנהב מאזורי סכנה, והוכרו ככאלו ע"י מדינת ישראל.
כיוון שכך באים הם כגדר ההגנה הקולקטיבית שניתנת בימים אלו ע"י מדינת ישראל לאזרחי חוף השנהב מאזורי הסכנה, כמו גם לאזרחי סודן ואריתריאה. משמעותה של הגנה קולקטיבית זו היא, שאין מרחיקים את אותם נתינים זרים לארצות מוצאם, בין שנכנסו שלא כדין לישראל ובין שנכנסו כדין אך עבר הזמן המותר לשהותם כאן. הרציונאל שביסוד אותה הגנה קולקטיבית מבוסס על מידע שהתקבל בידי המדינה מהאו"ם ומארגונים בינלאומיים אחרים בדבר היות אותן מדינות בגדר "ארצות מצוקה", והמדינה בחרה לתת הגנה לנמלטים מאותן מדינות. הדבר מייתר את הצורך בהליכים פרטניים של בקשות מעמד כפליט מדיני לנמלטים מאותן מדינות, כיוון שקמה כאן מעין חזקה של פליטות, אף שכל אדם ואדם מהזוכים להגנה הקולקטיבית האמורה אינו עומד בהכרח בגדר התנאים של אמנת הפליטים, שיכולים לזכותו במעמד של פליט.
מדיניות ממשלתית זו של מדינת ישראל ראויה לשבח מבחינת ההיבט ההומניטארי. יחד עם זאת ברור שמדיניות זו של מתן הגנה קולקטיבית לנתיני מספר מדינות כאמור יוצרת גם בעיה חברתית כאשר אנו עוברים לדבר במספרים גדולים. אך זהו עניין למדינה לשקול ולהחליט בו תוך איזון מתאים, ועניין זה אינו עומד כעת לבחינתו של בית המשפט.
יחד עם זאת ראוי להבהיר כי ההגנה הקולקטיבית האמורה הינה הגנה זמנית מעצם טיבעה, כל עוד אין שינוי במדיניות המדינה לעניין זה – אך הדבר בהחלט נתון לשינוי בהחלטת שר או בהחלטת ממשלה.
משהוכרו העותרים כמוגנים מכוח ההגנה הקולקטיבית האמורה, הידועה גם כמדיניות אי-הרחקה , נותרת השאלה כיצד לנהוג בהם.
ברור, שאין לשימם או להמשיך ולהחזיקם במשמורת לפי חוק הכניסה לישראל – משום שתכליתה של המשמורת לפי חוק הכניסה היא תכלית של הבטחת ההרחקה מישראל של אותם אלו הנתונים במשמורת. ואלו שנהנים מההגנה הקולקטיבית – אינם אמורים להיות מורחקים.
ישנם אמנם מקרים חריגים, בהם גם מי שיכולים לבוא בגדר ההגנה הקולקטיבית לא ישוחררו ממשמורת – כגון כשהם מסכנים את הציבור והמדינה – אך גם לכך צריך למצוא פיתרון ואי אפשר להשאירם במשמורת עד עולם.
אלא שהמקרה הרגיל הוא כאמור, שמי שנהנה מההגנה הקולקטיבית – צריך להיות משוחרר.
כך נוהגת המדינה מזה שנים, אם כי היו שינויים באופן ובתנאים בהם הורתה על שחרור ועל אופן השהות של המוגנים האמורים בתחומי מדינת ישראל.
כך למשל, בסמוך לאחר ההכרזה על סודן כארץ מצוקה שנתיניה זוכים להגנה קולקטיבית – העניקה המדינה ל- 600 נתינים סודנים שהיו בישראל בעת החלטת הממשלה בעניין, אשרות א5 . אלא שזהו עניין נקודתי, מעין מחווה שבשיקול דעת הממשלה להעניקה לאותם נתינים סודנים שנמלטו מהזוועות, ואין בכך להשליך על הכלל.
בדרך כלל, ההסדר בו נוהגת המדינה במוגנים הקולקטיבים, הוא מתן אשרה לפי סעיף 2 (א) (5) לחוק הכניסה לישראל. עניין זה מעורר בעייתיות מסוימת, משום שבהוראת אותו סעיף 2 (א) (5) נאמר כי מדובר ברישיון זמני לישיבת ביקור פנימי שנמצא בישראל בלי רישיון ישיבה וניתן עליו צו הרחקה - וישנו ספק האמנם ניתן לומר על אלו שזכאים להגנה קולקטיבית כי ניתן עליהם צו הרחקה, כאשר ההגנה הקולקטיבית האמורה שוללת את ההרחקה כאמור.
בעייתיות זו הכרוכה בהסדרה של מעמדם של המוגנים הקולקטיביים עומדת בפני בית משפט זה להכרעה במספר עתירות הקבועות לחודש אוקטובר שנה זו – אך ב"כ העותרים בתיקים שבנדון אישרה, בהגינותה, כי אינה מבקשת עוד את הסעד העיקרי שבעתירותיה, קרי אשרת ב 1 , והיא מסתפקת לעת הזו באשרת ס 2 (א) (5), בכפוף לעניין היתר העבודה, ובכפוף לכך שככל שבעתיד ייפסק אחרת, תוכל לבקש אשרה טובה יותר כפי שייפסק.
המחלוקת טמונה, אפוא, בשאלה האם השהות באשרת ס 2 (א) (5) של העותרים, כמוגנים קולקטיביים, צריכה להיות תוך איסור עבודה או תוך היתר עבודה.
המדינה, בתגובתה, ציינה כי מדובר בעתירה מוקדמת, משום שלא הייתה פניה קודמת בעניין זה למשרד הפנים. אינני מסכים לטענה זו. העתירות שבפני הוגשו כאשר העותרים היו עצורים, והעתירות היו לשחררם בתנאים מסוימים, שכללו היתר עבודה. בטרם הגענו לדיון, החליטה המדינה לשחרר את העותרים, אך הצהירה כי הדבר הוא שלא באשרת ס 2 (א) (5) , וללא היתר עבודה. מסתבר, כי טעות נפלה בתגובת המדינה, וכי השחרור נעשה תוך שניתנה אשרת ס 2 (א) (5) , אלא שהדברים סויגו באמת בהבהרה כי אסור לעותרים לעבוד. הייתה אפוא פניה, והייתה החלטה, אשר דחתה את החלק הזה שמבוקש בעתירה, ולכן אין לומר שהעתירה מוקדמת.
לעצם העניין, השאלה היא מה להורות לעניין התעסוקה של העותרים, והאם החלטת משרד הפנים בעניין זה באה בגדר מתחם הסבירות. אני ער כמובן לכך, שבית המשפט אינו קובע מדיניות אלא רק בוחן בביקורת שיפוטית את החלטות הרשות המבצעת, ובית המשפט אינו ממיר את שיקול דעת הרשות בשיקול דעתו שלו. המבחנים הם המבחנים של המשפט המנהלי, ובראש ובראשונה מבחן הסבירות.
הסוגיה נדונה בפני לאחרונה מספר פעמים. בכל המקרים הללו, בעניינם של הזוכים להגנה הקולקטיבית, קבעתי כי יש להתיר לאותם נתינים זרים לעבוד למחייתם. כך בעמ"נ 11411-06-10 בעניין ווטארה, כך בעת"מ 48374-05-10 בעניין באקארי, כך בעת"מ 14060-05-10 בעניין גברמיסקל, וכך בפרשות רבות נוספות. בחלק מהמקרים היה זה בגדר פסק דין, ובחלק מהמקרים היה זה בגדר צו ביניים.
ההנמקה המשותפת לכל המקרים תקפה אף במקרה זה שבפני.
אינני רואה כדבר אפשרי וסביר להתיר את שהותם של המוגנים הקולקטיביים בישראל ללא יכולת עבודה לשם כלכלתם הבסיסית. לא מדובר בתייר שמגיע, ואפשר לצפות שהגיע עם מזומנים מספיקים כדי לממן את שהותו. מדובר במי שברח מארץ מצוקה, והגיע ללא כל. ומרגע שהמדינה סבורה – וזוהי עמדתה כל עוד ההגנה הקולקטיבית קיימת, שאין להרחיק ואין לעצור אדם כזה שבא בגדר ההגנה האמורה - אזי מחויבת המדינה לתת גם פיתרון לאפשרות הקיום האנושי הבסיסי של אותו עותר, וזאת כל עוד ההגנה בתוקף. לא ייתכן שאדם ירעב ללחם במדינת ישראל, תהא אשרתו אשר תהא. ולא ייתכן שהמדינה תעמיד אדם בפני מצב, שתחייב אותו לעבור עבירות כדי להתקיים במובן הבסיסי ביותר, לזון עצמו ולמצוא קורת גג לראשו. אינני סבור גם שצריך "לעצום עיניים", ולומר שאסור לאדם כזה לעבוד, כאשר בד בבד אנו מניחים שיעבוד באופן לא חוקי, כדי לקיים את עצמו.
ראיתי להעיר עוד, כי אינני סבור שכל משמותר לשהות בתחומי ישראל זכאי גם לעבוד בה. ברור שהתיירים אינם זכאים לכך. וברור לי גם, שכאשר מדובר בשהויות לזמן קצר, או כאשר מדובר במי שעניינו עדיין בברור, וטרם הוכרע למשל האומנם נתינותו היא מארץ שמזכה בהגנה הקולקטיבית - הרי יש לנו עניין קצר מועד, ואין מקום להתיר עבודה במקרה כזה. אבל, כאשר מדובר בהסדר ארוך טווח , גם אם לא קבוע אלא זמני, אי אפשר להתעלם מהבעיה ואי אפשר לומר שאדם יחיה כאן משך שנים, ולא יוכל לקיים את עצמו באופן בסיסי.