השופטת א' פרוקצ'יה:
ביום 24.5.2001, בעיצומה של חגיגת נישואין רבת משתתפים שנערכה באולם השמחות "ורסאי" שבירושלים, קרסה לפתע רצפת האולם. מעוצמת הנפילה קרסו גם שלוש הרצפות של הקומות שמתחת לאולם. מאות חוגגים, שחלקם ישבו סביב שולחנות, וחלקם שימחו ליבם בריקודים, נפלו מטה מבלי שיכלו למלט נפשם מן הסכנה. באסון הכבד קיפחו את חייהם עשרים ושלושה בני אדם, ונפצעו שלוש מאות חמישים ושישה.
1. בעקבות האסון הכבד, הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום כנגד תשעה: ארבעה מהנדסים, קבלן בנייה וארבעת מפעילי האולם (שלושה מבעלי האולם ועובד שכיר בו). בשלבים מקדמיים, הופרד הדיון בעניינם של המהנדסים וקבלן הבנייה מן הדיון בעניינם של מפעילי האולם. עניינם של המהנדסים וקבלן הבנייה נוהל בבית המשפט המחוזי בירושלים (החלטת כב' השופט ענבר מיום 10.3.2003 בת"פ (ירושלים) 3120/02). ההליך בעניינם של מפעלי האולם, הוא ההליך נשוא הערעור בענייננו, נוהל בבית משפט השלום בירושלים. בית משפט השלום (כב' השופט ח' לי-רן) הרשיע את שלושת בעלי האולם, בעבירות של גרימת מוות ברשלנות (סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)) וחבלה ברשלנות (סעיף 341 לחוק העונשין). שניים מבעלי האולם הם המערערים בפנינו. הנאשם הנוסף, דוד עדי, ששימש עובד שכיר באולם, זוכה בדין. בהמשך, נגזר דינם של שלושת בעלי האולם: שני המערערים נדונו לשלושים חודשי מאסר לריצוי בפועל, ולארבעה חודשי מאסר על תנאי; בעל האולם הנוסף, אורי ניסים, נדון לארבעה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, ולארבעה חודשי מאסר על תנאי. ערעור שהגישו המערערים לבית המשפט המחוזי נדחה, ומכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.
בהסכמת המדינה, עוכב ביצועם של עונשי המאסר שנגזרו על המערערים בבית משפט זה, עד להכרעה בהליך הערעור.
נוכח הסכמת הצדדים, החלטנו לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור גופו.
ביום 25.5.08 נסתיימה שמיעת טיעוני הצדדים. במועד זה, החלטנו כי לאור שאלות משותפות לענין האחריות והענישה בין ההליך שלפנינו לבין עניינם של המהנדסים, שהיה תלוי ועומד אותה עת בערעור בהרכב אחר של בית משפט זה, נעכב את מתן הכרעתנו עד לאחר מתן פסק דין בערעור המקביל. בעקבות מתן פסק הדין בהליך המקביל ביום 26.11.08, בקשנו השלמות טיעונים בכתב מבעלי הדין, ואלה הונחו לעיוננו בטרם הכרעה זו.
העובדות הצריכות לענין
2. אולם השמחות "טופ גן וורסאי ירושלים בע"מ" (להלן: אולם ורסאי או האולם) שכן בקומה הרביעית של בנין שבו נמצאו ארבע קומות שירותים, בנוסף לקומת חניון ומקלט תת קרקעיים. הבנין ניצב ברח' דרך בית לחם 150 בירושלים (להלן: בנין ורסאי). אולם ורסאי היה אולם ארועים רחב ידיים, שתדירות השימוש בו לצורך ארועים היתה גבוהה. כמעט בכל ערב התקיים בו אירוע, ולעיתים נתקיימו בו שני אירועים ביום.
3. אולם ורסאי היה בבעלותם המשותפת של שני המערערים, ביחד עם אורי ניסים, ואלמנת אביו של המערער 1, כששיעור בעלותו של כל אחד מהארבעה עמד על רבע מכלל המניות בחברה.
המערער 1, אברהם עדי, ניהל את האולם וטיפל, בין היתר, בתחום השיפוצים והתיקונים באולם.
המערער 2, אפרים אדיב, עסק בעיקר בייצוג העסק של אולם הארועים כלפי גורמי חוץ, ובהם בנקים, עיריית ירושלים, עורכי דין וחברות ביטוח.
אורי ניסים עבד באולם באורח חלקי בלבד, ועסק בעיקר ברכישת מוצרים לצורך הפעלת האולם.
דוד עדי, אחיו של המערער 1, הועסק כשכיר באולם ורסאי בתפקידים שונים כגון עבודות מטבח, מלצרות וסידור שולחנות.
4. מספר שבועות לפני האסון, במהלך חודש אפריל 2001, הבחינו המערערים בשקיעת מרצפות ובהתרוממות מרצפות באזורים נרחבים ברצפת רחבת הריקודים של אולם ורסאי (רצפת האולם, אשר שימשה גם כתקרה של אולם השמחות שנמצא בקומה שמתחת לאולם ורסאי, תיקרא להלן גם: רצפת ורסאי). המערערים העלו סברות שונות באשר למקור השקיעות, ובהן שקיעת החול שמתחת לריצוף, הסרתה של מחיצה בקומה המצויה מתחת לאולם ורסאי מספר חודשים קודם לגילוי השקיעות, ודחיסת הבלוקים בחתך התקרה כתוצאה מעומס. לצורך הטיפול בשקיעות האמורות, הוזמנו לאולם איש מכירות של חברת מרצפות וקבלן בנין. השניים העלו אפשרויות שונות לסיבת השקיעה, והקבלן אף הציע להוציא את הריצוף באזור השקיעות, להניח רשת ברזל, לצקת בטון ולרצף את האזור מחדש. לבסוף, הוזמן למקום הרצף מוסא שכארנה (להלן: שכארנה). בהגיעו לאולם, כחודש לפני ליל האסון, הבחין שכארנה בשני שקעים שאת היקף התפרשותו של כל אחד מהם אמד ב- 30-20 מ"ר ואת עומקו אמד ב- 10-7 ס"מ. על פי הוראתו של המערער 1, הוחלף הריצוף רק באזור שבו נתגלה אחד מן השקעים. עבודת הריצוף התבצעה בימים 25.4.2001 ו- 26.4.2001. ההחלטה באשר לאופן הטיפול בשקיעת המרצפות התקבלה על ידי המערער 1, והיא היתה מוסכמת על המערער 2, דוד עדי, ואורי ניסים. ואולם, הריצוף המחודש של אזור השקע לא הועיל, ובאזור שתוקן החלו להסתמן שקיעות חוזרות.
5. כחודש לאחר תיקון הריצוף, ביום 24.5.2001, בשעת ערב, בעיצומה של חתונתם של קרן ואסף דרור, קרס באחת שטח נרחב מרצפת אולם ורסאי. הרוקדים והחוגגים שנמצאו באזור שקרס נפלו מטה מבלי שיכלו למלט נפשם מן הסכנה.
6. להשלמת התמונה העובדתית אציין, כי רצפת ורסאי, כמו יתר רצפות ותקרות בנין ורסאי, תוכננו ונוצקו בשיטת בנייה המכונה "פל-קל". במשפטם של המהנדסים, שהתנהל, כאמור, בבית המשפט המחוזי, נקבע כי זוהי שיטת בנייה שאינה תואמת תקני בנייה מוכרים, וכי השימוש בשיטה זו טומן בחובו סיכון המנוגד לדין. עוד נקבע במשפט המהנדסים, כי רצפת ורסאי קרסה בשל בעיה אינהרנטית בשיטת בנייה זו. בית המשפט המחוזי הרשיע את ארבעת המהנדסים בעבירות של גרימת מוות ברשלנות וחבלה ברשלנות, בקובעו כי הם נושאים באחריות לתכנונה וביצועה של רצפת ורסאי באופן רשלני (הכרעת דין בת"פ (מחוזי י-ם) 3120/02 מדינת ישראל נ' רון (לא פורסמה, 17.12.2006), להלן: הכרעת הדין בתיק המהנדסים). הוא השית עליהם עונשי מאסר (גזר דין מיום 31.5.2007, להלן: גזר הדין בתיק המהנדסים). המהנדסים ערערו לבית משפט זה על הרשעתם ועל עונשם, והמשיבה מצידה ערערה על זיכויו של אחד המהנדסים מעבירה של הריגה בה הואשם, ועל קולת העונשים שנגזרו על ארבעת המהנדסים. הערעורים נדחו על כל חלקיהם (ע"פ 9815/07 רון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.11.2008), להלן: פסק הדין בערעור המהנדסים).
פסק דינו של בית משפט השלום
7. בפסק-דינו, קבע בית משפט השלום כי המערערים התרשלו בכך שנמנעו מלהזמין מהנדס לצורך בדיקת השקע החריג שנגלה להם ברצפת האולם, וכי מתקיימת הזיקה הסיבתית הנדרשת בין הימנעותם מלעשות כן, לבין קרות האסון.
הוא קבע, כי שקיעת המרצפות שנתגלתה ברצפת ורסאי התפרשה על פני שטח של כ- 50-30 מ"ר, והגיעה לעומק של עד 10 ס"מ. את ממצאיו בענין זה ביסס בית המשפט על גרסאות הנאשמים במשטרה, אותן העדיף על פני עדויותיהם בפניו, שבהן ניסו המערערים להמעיט בחומרת הפגם ובמימדיו; על הודעה שמסר תקליטן באולם ורסאי, בה תיאר התרוממות של מרצפות ברחבת הריקודים במרחק של כמטר מאחד העמודים (מס' 16), וציין כי באזור השקע הוצב בר משקאות כדי להסוותו; ועל עדותו של הרצף שכארנה. שכארנה העיד, כי בהגיעו לאולם הראו לו המערער 1 ועדי דוד שני שקעים סמוכים המשתרעים על שטח של 20-30 מ"ר כל אחד, ומגיעים לעומק מרבי של כ- 7-10 ס"מ. לדבריו, השקעים בהם הבחין היו חריגים, והוא ציין כי טרם ראה כמותם בשלושים שנות עבודתו כרצף. בית משפט השלום נתן אמון בעדותו של הרצף שכארנה, בציינו כי עדותו הותירה בו רושם חיובי של עד חסר פניות, וכי דבריו בענין אופיו של השקע ומימדיו תואמים את האמור בהודעותיהם של הנאשמים במשטרה.