לילי גרשוני נ' יונתן עמנואל ואח'

פסק דין

בתביעה שבפני תובעת התובעת את הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מנשיכת כלב. לטענת התובעת היא הלכה לטייל עם כלבתה במסלול קבוע שהיא עושה מידי יום. כשהגיעה לפינת רח' קלאוזנר, סמוך לבית הנתבעים, יצאה כלבת הנתבעים מהחצר ותקפה אותה ואת כלבתה וגרמה להם נזקים. הנזקים הנתבעים הם:

א. הפסד יום עבודה 500 ₪

ב. הוצאות לטיפול רפואי 435 ₪

ג. תרופות 44 ₪

ד. חניה 13 ₪

ה. כאב וסבל 12,500 ₪

ו. עגמת נפש 7,500 ₪

הנתבעים הכחישו בכתב ההגנה את כל הארוע ואת הנזקים הנטענים ואחריותם להם ואולם בתצהיר שהוגש מטעמם הוצהר כי הנתבעים לא יודעים אם הארוע היה אם לאו, אבל הם מצאו על כלבתם סימני דם.

התובעת נתנה תצהיר ונחקרה עליו ומתוך התצהיר והחקירה עולה כי הארוע ארע כך:

התובעת טיילה עם כלבתה בסמוך לדירת וחצר הנתבעים. כאשר התובעת הגיעה למקום, כלבת הנתבעים הגיעה בריצה ותקפה את כלבתה של התובעת. תוך כדי התקיפה התובעת נפלה לכביש, ממכה שקיבלה מכלבת הנתבעים. בתחילה כלבת הנתבעים נשכה את כלבת התובעת בחלקה האחורי בגב ולאחר מכן התחילה לתקוף ולנשוך אותה בצוואר. בשלב זה על מנת להציל את חייה כלבתה, משום שנשיכה בצוואר היה עלולה להביא למותה, תפסה התובעת את מלתעות כלבת הנתבעים ומשכה אותה מכלבתה ובזמן המשיכה היא ננשכה על ידי כלבת הנתבעים באופן שבאגודל נמצאו 2 חורי נשיכה וכן באצבע מס' 1, ובאצבע 2 היו פגיעות שפשוף.

התובעת טוענת כי על פי הוראות סעיף 41 א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] יש לחייב את הנתבעים בנזקיה ואילו הנתבעים טוענים כי מדובר בעדות יחידה של בעל דין ה לפיכך צריך נימוקים לחייב על פיה. כמו"כ טוענים הנתבעים להתגרות ולרשלנות תורמת של התובעת בכך שמשכה את כלבת הנתבעים במלתעות ולא משכה את כלבתה שלה ברצועה. ולפיכך לטענתה יש לדון בתיק רשלנות רגילה ולא על פי הוראות סעיף 41א הנ"ל.

יש לציין כי בנוסף לתובעת העידה גם הרופאה בלשכת הבריאות המחוזית אשר כמובן לא יכלה להעיד על הארוע אלא רק שהתובעת סיפרה לה מה ארע וכן על הפגיעות שמצאה אל התובעת.

לאחר עיון בטענות הצדדים באתי למסקנה כי הוראת סעיף 41א לפקודת הנזיקין חלה על המקרה שבפני. לא הוכח כי הייתה התגרות כלשהי של התובעת או כלבתה בכלבת הנתבעים. אין לראות במשיכת כלבת הנתבעים דרך המלתעות כרשלנות תורמת. התובעת הסבירה כי היא לא יכלה למשוך את כלבתה מכלבת הנתבעים באמצעות הרצועה משום שהיא הופלה על ידי כלבת הנתבעים לכביש. לפיכך, משיכת מלתעות כלבת הנתבעים היה הדבר היחיד שיכלה התובעת לעשות כדי להציל את כלבתה ממוות אילו הייתה ננשכת משמעותית בצוואר.

באשר לנזקים: אין טענה על נכות צמיתה ולמעשה לא נותרה נכות כלשהי. התובעת הראתה לביהמ"ש את אצבעותיה שנפגעו באירוע ולא נותר בהם סימן כלשהו. הנשיכה שהייתה באצבעות הצריכה אמנם טיפול של חיטוי וטיפול אנטיביוטי ואולם לא הצריכה תפירה או טיפול כירורגי אחר. התובעת הייתה צריכה מלבד הטיפול הראשוני לסור לקופ"ח ולהחליף עוד פעמיים או שלוש את החבישה ואולם, ככל הנראה, מדובר בטיפול פשוט ומהיר שכן התובעת עצמה אינה תובעת יותר מהפסד יום עבודה אחד, שהוא היום שלאחר האירוע, בו הייתה בלשכת הבריאות, בקופ"ח ואצל הווטרינר.

התובעת לא המציאה כל נתון ממנו ניתן ללמוד שאכן נעדרה מהעבודה יום אחד ושהיא הפסידה בשל כך שכר. מאידך, צורפו לתביעה קבלות על הוצאות המגיעות לסך של 492 ₪ עבור טיפול וטרינרי לכלבה, חניה ותרופות לתובעת.

אמנם מדובר בעדות יחידה בעל דין, ואולם לעדות זו יש תמיכה באישור הרופאה המחוזית מהביקור שערכה אצלה התובעת יום לאחר האירוע, שאף בו טענה התובעת שהותקפה עם כלבתה על ידי כלבת הנתבעים, שאף הוסגרה ושוחררה. כמו"כ ניתן למצוא תמיכה לעדות זו גם בתצהירו של הנתבע אשר אישר כי מצא סימני דם על כלבתו.

לאור כל האמור ובהתחשב בכך שלא נותרה נכות צמיתה יש לפצות את התובעת על הוצאותיה ועל כאב וסבל בלבד ולפיכך אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת סך של 14,000 ₪ , כמו כן אני מחייב את הנתבעים בהוצאות המשפט וכן אני מחייבם בשכ"ט עו"ד, בהתחשב גם בתביעה הנגדית, שאותה אני כמובן דוחה, והתמשכות ההליכים עקב מתן הודעה לצד ג' (חברת הביטוח שבסופו של דבר ייצגה את הנתבעים) בסך 2,500 ₪ + מע"מ.

ניתן היום, כ' סיון תש"ע, 02 יוני 2010, בהעדר הצדדים.