איסרא לחקלאות בע"מ נ' עיריית טייבה ואח'

פסק דין

מונח בפני ערעורה של איסרא לחקלאות בע"מ (להלן: "המערערת") לענין דחיית תביעת החוב שהגישה לנאמן בהקפאת ההליכים של עיריית טייבה. תביעת חובה של המערערת נסבה אודות חוזה לעשר שנים שנחתם בינה לבין העירייה, זמן קצר טרם הקפאת ההליכים הראשונה שניתנה כנגד העירייה, לאספקת מים ל-10 שנים.

הנאמן, בדונו בתביעת החוב בכובעו המעין שיפוטי, דחה את התביעה בין היתר באשר ההסכם בין הצדדים לא נחתם בידי גזבר העיריה, וזאת באורח אשר – לפי צו סעיף 203 לפקודת העיריות – שולל את תוקפו של החוזה. זאת ועוד; הנאמן הצביע, בהחלטתו, על שורה של פגמים ותמיהות בהסכם, לרבות אורכו, תניות כספיות הנראות כמצרפות אליו חיובים תמוהים (כגון "היטלי הפקה", "תשלום מיוחד", וכן תוספת שכר-טרחת עורך-דין בסך 3 מליון ₪ (!) לתביעת החוב. כמו כן, טוען הנאמן להעדר רשיון לאספקת מים לשתיה בידי המערערת, ועוד.

המערערת, מצידה, מבקשת להסתמך על ההלכה החדשה יחסית שקבע בית המשפט העליון בע"א 6705/04 בית הרכב נ' עיריית ירושלים (להלן: "הילכת בית הרכב"), ובה הוחלו כללי "הבטלות היחסית" על חוזה הנעדר חתימת גזבר. זאת, כדי למנוע מצב בו הסתמך מתקשר על חוזה, סיפק את הנדרש ממנו ומצא עצמו נטול תמורה ונטול השבה, באורח המאפשר לרשות שחתמה על חוזה לא תקין להנות מעוולתה היא. הנאמן, מצידו, טוען כי נסיבות המקרה שונות לחלוטין, כמו גם כי אין זה ראוי להחיל את הלכת בית הרכב בהליכי חדלות פרעון.

עיינתי בטענות הצדדים ובצרופות הבקשה, וכך אני מחליטה;

הסוגיה הראשונה והמרכזית אשר מן הראוי לדון בה, הינה התחולה והפרשנות הנכונות של הלכת בית הרכב בנסיבות המקרה. אין ספק, כי עניין לנו בחידוש משמעותי וראוי בהלכה הפסוקה, המבקש ליצור איזון אינטרסים מהותי ולהעדיף צדק על פורמליזם, וזאת שלא בכדי. אכן, קיים פסול ניכר במצב בו עירייה חותמת תחילה על חוזה באורח שאינו תקין; אלא בוודאי שאין הכרח להניח דווקא לרשות המעוולת להפיק תועלת מעוולתה, באורח כזה שיאפשר לה לקבל את השירות והסחורה, ולהמנע הן מתשלום והן מהשבה, נוכח ההלכה הישנה כי "החוזה אינו קיים". אי לכך, הוחלף הדין הקודם בדין גמיש יותר, המאפשר הכרה והשבה חלקיים, הכל לפי נסיבות המקרה, ולפי הדין המוכר ממילא בעניין חוזים שאינם חוקיים.

אלא מאי? מכאן ועד לקבלת הפרשנות מרחיקת הלכת של המערערת, רב הדרך.

אין ספק כי הלכת בית הרכב לא התכוונה "לקשור כתרים" לחוזים שנכרתו שלא כדין, בניגוד וללא פיקוח תקציבי, באורח אשר יעודד את כריתתם ויהפוך אותם למשתלמים. זאת, וודאי שלא במצב הדברים הידוע לכל של הקשיים הפוקדים חדשות לבקרים רשויות מקומיות – וזאת, שלא לדבר על מצבה של עיריית טייבה, אשר הגיעה לכלל התפוררות פיננסית מלאה, וזאת שנים בודדות לאחר שעברה הקפאת הליכים והסדר נושים (!). אכן, ספק אם יש מקום לקבל את עמדתו הגורפת של הנאמן, לפיה אין מקום כלל להחלת הלכת בית הרכב במצב של חדלות פרעון. זאת, באשר אף במצב כזה, ספק גדול בעיני האם ניתן להניח לעיריה שלא לשלם על סחורות ושירותים שקיבלה הלכה למעשה, זאת מעבר לתוצאות הנודעות ממילא לעצם ההקלעות למצב של חדלות פרעון, שמשמעו דיבידנד חלקי ודחייה של חודשים ארוכים (או אף למעלה מכך) אף בתשלום חלקי זה. אין לשכוח, כי הקפאת הליכים מיועדת להשיג מספר מטרות, החורגות אך ורק משיקום כלכלי – לרבות מטרות הנוגעות לצדק ואינטרסים ציבוריים, אשר וודאי שאינם עולים בקנה אחד עם מצב של נטילת טובין או שירותים בלא לשללם עליהם. אלא מאי? החלת כלל בטלות גמיש יחסית, המאפשר עשיית צדק והשבה חלקית (כפי שארע בעניין בית הרכב עצמו) לחוד, וכבילת העיריה למלוא החוזה הפסול, כולל חלקיו העונשיים וספיחיו התמוהים (אשר דומה כי התבוננות בהם עשויה להבין מדוע התקשו הצדדים להשיג את חתימת הגזבר) לחוד.

לשון אחר; במלוא הכבוד הראוי; אין כל הצדקה לנסות ולנצל סעד מן הצדק מסוג זה, כדי לתבוע מיני תשלומים נלווים, כגון פיצויים מוסכמים בסכום גדול, ומיני תוספות אשר כבר בשלב זה ראוי להעיר, כי הצדק עם הנאמן בטענתו כי ספק גדול האם יש להם הצדקה כלכלית.

בחינה של החוזה נשוא הערעור מעלה אכן תמיהות רבות. זאת, באשר עולה תמונה קשה ומוזרה, לא רק נוכח אורכו של החוזה, אלא נוכח שורה של תניות חד-צדדיות, שחלקן נראה כ"פרצה הקוראת למעוול", אשר מנתקות הלכה למעשה את הקשר בין האספקה בפועל לבין התשלום, והופכות את את החוזה, כך נראה, לשער להעברות כספיות בשיעור גבוה בהרבה – עניין שספק אם ניתן לסובלו בדלת אמותיה של רשות מקומית כלשהי, קל וחומר רשות אשר קרסה פעמיים (!) בתוך שנים ספורות.דברים אלו מקבלים משנה תוקף, נוכח העובדה כי המערערת אינה שוללת הלכה למעשה את טענתו של הנאמן, כי בפועל איבדה את רשיונה לספק מי שתיה, וזאת לפני שנים – דבר המטיל צל כבד על החוזה כולו; וכי ספק גדול אם אכן יש ממש בטענת המחיר הזול לכאורה, כאשר הלכה למעשה מצורפות לו תוספות "מכאן ומשם", המייקרות אותו בפועל עד מאד. זאת, אף בלא להתייחס לתהייה, הכיצד הסכימה עירייה בישראל להמשיך את ההתקשרות עם ספק שאיבד את רשיונו לספק מי שתיה (כאשר אספקה זו הינה חלק מרכזי מן החוזה), וזאת אף אם לכאורה מחיריו היו זולים. את התמונה משלימה העובדה כי המבקשת "הצניעה" את העובדה כי הלכה למעשה קיבלה תשלום בסך של מיליונים בשנת 2005; וכי צירפה לתביעתה שכר-טרחת עורך דין בסך 3 מיליון ₪ (!), דבר שלא יראה ולא ימצא בתביעות חוב, כולל כאלה שהן גדולות וסבוכות בהרבה.

סוף דבר; אכן, מוכנה אני להניח, באורח בסיסי, כי הלכת בית הרכב חלה אף בהליכי חדלות פרעון, וזאת בניגוד לעמדת הנאמן (אף כי, יתכן שמצבה של העיריה עשוי להשפיע על אורח איזון האינטרסים הספציפי בנסיבות המקרה) אלא שהמרחק בין כללי הבטלות היחסית פרי הלכת בית הרכב, לבין תביעת החוב שבפני, רב וגדול כרחוק מזרח ממערב.עיון בחוזה, מעלה בפני תמונה קשה ותמוהה, אשר דומה כי קיים אף קיים קשר בינה לבין דרך ההתנהלות אשר הביאה את עיריית טייבה לאותו מצב עגום נשוא הקריסה והצורך בהקפאת הליכים שניה בתוך שנים ספורות. דברים אמורים בחוזה שלא נחתם בידי גזבר, אשר מעביר לנשואו סכומי עתק, בלא קשר הכרחי לשירות אותו הוא מספק; אשר נוהל בלית דין ובלית דיין, בלא פיקוח או התחשבות בעובדה, כי המערערת איבדה לפני שנים רבות את רשיונה לספק מי שתיה; ובאורח אשר דומה כי תפקידו העיקרי הינו להעביר כספי ציבור מן הציבור של אזרחי טייבה לכיסו של גורם פרטי, אשר יתכן (ואין אני קובעת מסמרות בדבר) כי היה מקורב לאי-מי בעיריה בתקופה שטרם חתימתו.

אכן, אין ספק כי העיריה חבה בתשלום על המים שצרכה, ואין הנאמן יכול להשתחרר מכך בלא הגשת בקשה לויתור על נכס מכביד. עם זאת, ונוכח העובדה כי עסקינן בחוזה שנערך בניגוד לדין, ושאין לו תקומה אלא לכל היותר שיפוי חלקי בהתאם להלכת בית הרכב; ולאור העובדה כי היה כפוף מניה וביה לסמכות הנאמן "להציץ אל מעבר לפרגוד", אין אני מוצאת לנכון לפסוק למערערת תשלום כלשהו, מלבד שיפוי לפי התעריף הבסיסי של המים אותם סיפקה בפועל. זאת, בלא אף אחת מכל אותן תוספות תמוהות, כגון "תשלום מיוחד" וכיוצא באלו; וכך אני פוסקת.

סוף דבר; על פי והתאם להלכת בית הרכב, הנני מורה לנאמן לשלם למערערת לפי התעריף החוזי, וזאת אך ורק בגין המים אשר סופקו לעירייה בפועל, ובקיזוז כל סכום אשר שולם למערערת בעבר בגין החוזה. דין כל יתרת סעיפי הערעור להדחות;

אין לי אלא לחזור על תהייתי, בדבר הקשר בין חוזים מסוג זה, שאינם עומדים ולו בדרישה בסיסית של כללי תקינות המנהל, לבין קריסתה הלכה למעשה של העירייה והסבל שנגרם לתושבי טייבה עקב כך. דברים אלו אך מחזקים את התחושה והצורך, כפי שפורטו בהרחבה בהחלטות קודמות בעניין עיריית טייבה, לעשות שימוש בהקפאת ההליכים ל"תיקון עומק" בתמונת המצב המעוותת שנגלתה, וזאת להבדיל מ"הסדר שמיטת החובות" הטכני גרידא בו רצתה המדינה.

בנסיבות המקרה, תשא המערערת בהוצאות הנאמן ובשכר-טרחת עורך דין בסך 50,000 ₪ בתוספת מע"מ, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

ניתן היום, ט"ו אייר תש"ע, 29 אפריל 2010, בהעדר הצדדים.