בתובענה זו עותרת התובעת לפסק דין הצהרתי שלפיו עיקולים שהטיל הנתבע ("
פקיד השומה") על נכסים מסוימים הם בטלים.
הרקע, בתכלית הקיצור, הוא שהתובעת היא בת זוגו של מר יוסף בלייכר ("
בלייכר") אשר, כמסתבר, חייב סכומי כסף ניכרים לרשות המסים.
בשנת 2005 הוציא פקיד השומה שומות מס הכנסה לבלייכר, שלפיהן הוא נדרש לשלם סכום של כ-13,000,000 ש"ח. בלייכר ערער על השומות (עמ"ה 747/05) וערעורו נדחה. סמוך לאחר הוצאת השומות פנה פקיד השומה לבית המשפט (בש"א 11134/05) וביקש להטיל עיקול על רכושו של בלייכר. בבקשה צוינה גם התובעת כמשיבה, אם כי מעיון בבקשה לא ניתן להבין על יסוד מה היא צורפה ומה הוא הסעד שהתבקש נגדה, כיוון שהבקשה נוסחה בתמציתיות רבה, והתבססה על העובדה שבלייכר חייב סכום כסף ניכר לאוצר המדינה, כי נשלחה לו הודעה לפי סעיף 194 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] ("
הפקודה") וכי הוא לא שילם את המס המגיע ממנו ולא המציא בטוחות לעשות כן.
בדיון שהתקיים ביום 1.9.05 ניתנה החלטה של בית המשפט, כי העיקול שהוטל יהיה עיקול ברישום בלבד וכי הטלתו לא תפגע בטענותיו, ככל שיהיו כאלה, בהשגה כנגד השומה שנקבעה לו. בחלק אחר של ההחלטה, שהוא החשוב לענייננו, אמר בית המשפט כי ממסמכי הבקשה ברור שהנישום הוא בלייכר, וכי הבקשה איננה מתייחסת אל התובעת כלל ועיקר, ומשום כך בוטל העיקול ככל שהוא מתייחס אליה.
בשנת 2008, בגדר ניסיונותיו של פקיד השומה לגבות את חוב המסים מבלייכר, הוא הפעיל את סמכותו לפי פקודת המסים (גבייה) ("
פקודת המסים") ועיקל נכסים וזכויות שעליהם נסבה תובענה זו כדלקמן:
(א) מכונית פרטית מסוג BMW שמספר הרישוי שלה הוא 53-365-16 ("
המכונית");
(ב) בית מגורים הנמצא ברח' פינלנד 17א' בחיפה, הידוע כחלקות 298 ו-25 בגוש 12257 ("
בית המגורים") והמיטלטלין הנמצאים בו;
(ג) דירה הנמצאת ברח' ראול ולנברג 9 בחיפה, הידועה כחלק מחלקה 215 בגוש 10794 ("
הדירה");
(ד) שתי דירות נוספות הידועות כחלקה 64 בגוש 10807 וחלקה 17 בגוש 10446 ("
הדירות הנוספות").
בנוסף לעיקול על הנכסים האמורים הוטל עיקול גם על המשכורת שהתובעת זכאית לקבל כעובדת של עיריית חיפה, אולם בהסכמת הצדדים בוטל עיקול זה סמוך לאחר שהוטל. אשר לעיקול על הדירות הנוספות, התובעת טוענת כי אלה נמכרו לצדדים שלישיים זמן רב לפני הטלת העיקולים.
הטלת העיקולים נעשתה על ידי משלוח הודעות לתובעת ולרשם המקרקעין (נספחים ה'-ח' בכתב התביעה), שבהם צוין כי החייבת במס היא התובעת וכי הפעולה נעשית על מנת לאכוף את גבייתו של חוב בסך 6,783,065 ש"ח המגיע ממנה. במאמר מוסגר יצוין כי בהודעות על הפעולות שכוונו כלפי נכסי המקרקעין צוין שאלה נעשות על פי הוראת סעיף 11א(1) לפקודת המיסים הקובעת כי "המס על מקרקעי הסרבן יהיה שעבוד ראשון על אותם מקרקעין". לכאורה, אין ולא כלום בין הוראה זו לבין הטלת עיקול אולם הצדדים התייחסו לפעולות כאל הטלת עיקול וכמותם גם אני אניח שבכך מדובר.
התובעת פנתה בבקשה לבית המשפט (בש"א 5867/08) וביקשה לבטל את העיקולים. ביום 2.4.08 החליט השופט ר' סוקול כי פקיד השומה יימנע מביצוע עיקולים או הליכי גבייה אחרים לגבי בית המגורים ולגבי המיטלטלין המצויים בו, וכן על נכסים אחרים של המבקשת, אולם אפשר לפקיד השומה להטיל על נכסים אלה עיקול ברישום. עוד הורה בית המשפט כי התובעת תגיש תובענה עיקרית ותובענה זו היא, אפוא, המשך להחלטתו האמורה של בית המשפט.
עיקר טענתה של התובעת הוא שבית המגורים, הדירה והמכונית הם בבעלותה ולבלייכר אין כל זכויות בהם וכן, וזה העיקר, שפקיד השומה לא יכול היה להשתמש כלפיה בסמכות הנתונה לו לפי פקודת המסים, ואם עשה כן הרי שפעל בלא סמכות, ודינן של פעולותיו להיות מוכרזות כבטלות.
עיקר טענותיו של פקיד השומה הן שהפעולות ננקטו לפי סעיף 4 לפקודת המסים והן פעולות גבייה של חוב המגיע מבלייכר, שהוא סרבן מס, ומהתובעת שכן תיק השומה שהתנהל הוא של שניהם. עוד נטען כי הנכסים הם נכסיו של בלייכר, וכי רישום הבעלות בהם על שמה של התובעת אינו סותר עובדה זו. עוד נטען כי הסכם הפירוד הוא הסכם למראית עין בלבד.
סעיף 4(1) של פקודת המסים קובע כי:
"הוטל על אדם כחוק סכום כסף בקשר לאיזה מס שהוא, ולא שילם אותו אדם את הסכום בתוך חמישה עשר יום למן היום שהיה חייב לפרעו ולאחר שנשלחה אליו דרישה בכתב לשלם את הסכום שהוא חייב לפרעו ושלא פרעו, יתן פקיד גביה כתב הרשאה לגובה מסים ובו יצטווה לדרוש מאת החייב לשלם מיד את הסכום המגיע ממנו ולגבותו, אם לא ישלמנו, על ידי תפיסתם ומכירתם של נכסי המטלטלים של החייב באופן המותנה להלן".
ובסעיף 5 של פקודת המיסים נאמר:
"5.(1) דרש גובה המס מהסרבן לשלם מיד את הסכום הנקוב בכתב ההרשאה, והסרבן לא מילא אחר הדרישה, רשאי גובה המס -
(א) להיכנס לחצריו של הסרבן שבהם נמצאים או עלולים להימצא מיטלטליו ולעקלם;