החלטה בדבר חובתו של פרקליט להמציא מסמכים למרשיו
1. ע"פ תקנות סדר הדין האזרחי חייב כל פרקליט להמציא לידי מרשו מסמכי בי-דין שהגיעו אליו, אף אם הוא מייצג את מרשו רק בעניין
שלא בו עוסקים המסמכים שהועברו אליו, וכך היה על ב"כ המבקש לפעול.
2. כך כתבתי בענין זה בהחלטה אחרת:
"זו לשונה של תקנה 477 מתקנות סדר-הדין-האזרחי:
"המצאה תהא... לנמען גופו אולם ... אם יש לו עורך-דין דיה ההמצאה לעורך-הדין...".
ודוק: לא נאמר בתקנה, כי עורך-הדין שבו מדובר בה, הוא עורך-דין המייצג את הנתבע בעניינו של אותו כתב בי-דין נשוא שאלת ההמצאה.
"אם יש לו עורך-דין" -
הכוונה היא לעו"ד שעימו יש לנתבע (בעת המצאת כתב-הטענות) יחסי עו"ד-
לקוח, בכל עניין שהוא. כך הם הדברים כפשוטם, ואין התקנה מסייגת או מגבילה את סוג יחסי הנתבע עם עורך-הדין.
3. יכול הייתי לסיים בנקודה זו, ואעפ"כ אני מפנה לעיון ב-ע"א 403/64, בדברי כב' השופט ברנזון, וב-רע"א 39/89 מפי כב' השופט ש. לוין, וכן ב-ע"א 4588/96 בפני הרשם ע. שחם.
העולה מפסיקה זו (ומפסיקה עניפה נוספת) הוא, כי:
העיקר הוא שמי שמקבל את כתבי-הטענות יהיה כזה אשר יש מקום להניח שהוא עומד בקשר עם מרשו/לקוחו, או שיש ביניהם מערכת יחסים כזו שניתן להניח בודאות כי בידו להתקשר עמו ולהביא לידיעתו את דבר ההליכים;
מידת האינטנסיביות של הקשר בין הנתבע לבין המורשה/עו"ד, היא כמובן פקטור חשוב בקביעה זו, וברור כי כשמדובר ביחסי עו"ד-לקוח (כמו במקרה שבפני) זו מידה שהיא אינטנסיבית דיה.
פעמים שאף שבית-המשפט עצמו הוא שקבע את
סיום התפקיד של עורך-הדין ואת
הפסקת הקשר עם לקוחו,
בה בעת קבע אותו בית-משפט, כי אצל אותו עורך-דין ששליחותו נקטעה זה עתה,
שם תהיה הכתובת למסירת כתבי בי-דין. האין בכך אמירה ברורה על כי לא
חייב להיות קשר שהוא פועל היוצא ישירות מיחסי "עו"ד-לקוח" שבין מקבל כתבי-הטענות ובין הנמען?
כאשר אין אפשרות לאתר את בעל-הדין, בין היתר משום שעזב את הארץ, המצאה לעורך-דין המייצג אותו כאן בארץ (אף שבעניינים אחרים), היא הדרך היחידה
היעילה להביא את דבר פתיחת ההליך לידיעת הנתבע. גם היעילות היא ענין שבית המשפט צריך לשוות כנגד עיניו (מיותר לסייג ולומר שבשום אופן אין צל של כוונה לפגוע בזכות מזכויות הנתבע).
4. לא יהיה זה מיותר להזכיר, כי מזה זמן שהפסיקה התירה לממציא כתב-הטענות להסתפק בהוכחה, כי הנתבע/המשיב
יודע שהוגש נגדו כתב-בי-דין והוא מצוי בידיו. נפסק כי למרות
שלא ממש הייתה המצאה כדין - חשובה הידיעה כהמצאה עצמה, שהרי
היאהמטרה, וההמצאה היא רק אחת מן הדרכים להגיעה לאותה מטרה.
5. מי שקשוב לקולו של בית-המשפט העליון, צריך להיות מסוגל לצעוד קדימה חצי צעד נוסף, ולהסיק את המתבקש אף לגבי שאלה מן הסוג המונח לפני, בדבר הגורם שאצלו בוצעה המצאה.
6. ותו.