הנשיא סטיב אדלר
לפנינו ערעור, לאחר מתן רשות, על החלטת בית הדין האזורי בתל אביב-יפו
[1], בה נדחתה בקשת המערערת (להלן:
החברה) לעיכוב הליכים ולהעברת הסכסוך בין הצדדים לוועדה פריטטית, מכוח הסכם קיבוצי החל על הצדדים.
רקע
[2] המשיבה (להלן:
העובדת) הועסקה בחברה כפקידה מיום 1.10.1998 ועד ליום 30.6.2007, הוא המועד בו פוטרה על רקע צמצומים בחברה. זאת, תוך תשלום פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת אשר לטענת העובדת מהווים תשלום חלקי בלבד, כפי שיפורט בהמשך.
בחודש יוני 2007 הגישה העובדת תביעה נגד החברה בגין "דמי הבראה עבור 10 שנים" בסך 23,430 ש"ח (דמ 5611/07). תביעה זו הוגשה על ידי העובדת בעצמה ולא באמצעות עורך דין. ביום 25.7.2007 הגישה החברה בקשה לעיכוב ההליכים ולהעברת העניין לוועדה פריטטית. כמו כן, הגישה החברה כתב הגנה בו הוכחשה זכאותה של העובדת לדמי הבראה.
ביום 7.10.2007 הגישה העובדת תביעה נוספת (להלן-
התביעה הנוספת) הפעם באמצעות עורך דין, בה טענה כי משכורתה החודשית הממוצעת עמדה על 4,755 ש"ח אשר שולמו לה ותועדו בתלוש משכורת, וכן טענה כי בנוסף שולמו לה עוד 400$ במזומן, ללא רישום. בתביעה הנוספת תבעה העובדת לחייב את החברה לשלם לה השלמת פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת בגין הסכום של 400$ לחודש אשר שולם לה, לטענתה, במזומן, וזאת בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. כמו כן תבעה: דמי הבראה, פדיון ימי חופשה, נסיעות, אש"ל וותק, ביגוד ו"מענק תשרי וניסן". סכום התביעה הנוספת היה 130,124.30 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה. בית הדין האזורי מחק את התביעה הראשונה שהוגשה על ידי העובדת, מן הטעם שרכיב דמי ההבראה נכלל בתביעה הנוספת.
ביום 13.11.2007 הגישה החברה לגבי התביעה הנוספת "
בקשה דחופה לעיכוב הליכים ולהעברת הדיון לועדה פריטטית". זאת, על יסוד הוראת
סעיף 35 להסכם הקיבוצי הכללי בתעשיית היהלומים (להלן:
ההסכם הקיבוצי) אשר קבע מנגנון ליישוב חילוקי דעות באמצעות וועדות פריטטיות ובוררות.
ביום 20.11.2007, לאחר קבלת תגובת העובדת, נדחתה הבקשה בהסתמך על ההלכה לפיה זכויות המוקנות לעובד מכוח משפט העבודה המגן אינן ברות בוררות, תוך הפניה לפסק דין דב"ע לח/3-87,
יאיר שבס - בנק הפועלים, פד"ע י' בעמ' 62. על החלטה זאת הוגשה בקשת רשות ערעור, שהתקבלה, ומכאן הערעור שלפנינו.
בשים לב לשלב בו מצוי הדיון, ולמען הסר ספק, נעיר כי אין באמור בפסק דיננו זה כדי לקבוע קביעות עובדתיות כלשהן, או להביע עמדה בנוגע אליהן.
בטרם נעבור לתיאור טיעוני הצדדים נעיר, כי
התאחדות תעשייני היהלומים בישראל (להלן:
ההתאחדות) התייצבה בהליך מכוח
סעיף 30(ב) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969. לעומת זאת, הסתדרות העובדים הכללית החדשה הודיעה כי החליטה שלא להצטרף להליך.
טענות הצדדים
[3]
טיעוני החברה - לגבי רכיבי התביעה שמקורם בזכויות קוגנטיות, טענתה המרכזית של החברה הינה, כי המחלוקת בין הצדדים עניינה באופן חישוב הזכויות, ולא על עצם הזכאות להן: לגבי פיצויי הפיטורים ודמי הודעה מוקדמת המחלוקת בין הצדדים עניינה בסכום של 400$ אותו טוענת העובדת שקיבלה במזומן בכל חודש, בלא רישום בתלוש; לגבי פדיון חופשה עניינה במספר ימי החופשה שנוצלו וכן בנוגע להתיישנות הזכות. לגבי דמי הבראה המחלוקת נוגעת לטענת קיזוז עבור ימי חופשה אשר החברה טוענת שניתנו לעובדת ביתר.
יוער, אין מחלוקת בין הצדדים, כי רכיבי התביעה האחרים, בעניין דמי נסיעות, ביגוד, מענקי חג, אש"ל וותק, הינם ברי בוררות.
[4]
טענות העובדת - מנגד תומכת העובדת בהחלטת בית הדין האזורי ושבה ומדגישה בפנינו כי המחלוקות בין הצדדים נוגעות לעצם הזכאות לזכויות הקוגנטיות המוקנות לה, ולא רק בנוגע לחישובן.
[5]
ההתאחדות - בסיכומי הטענות שהוגשו לבית דין זה, הצטרפה ההתאחדות לעמדת החברה, והוסיפה והדגישה את ייחודיות תעשיית היהלומים בישראל, את חשיבותה של האמינות והיושרה אשר באות לידי ביטוי, בין היתר, באופן בהן נסגרות עסקאות בהיקף של מיליוני שקלים, וכן את התרבות הארגונית של תעשייה זו בכל הנוגע לפתרון סכסוכים באמצעות מנגנונים פנימיים.
בנוסף, מביאה ההתאחדות שורה של החלטות אשר יצאו מלפני בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, ואשר העבירו לוועדה הפריטטית עניינים הדומים, לטענתה, במהותם לעניינים בהליך זה.
בטיעוניה, ביקשה ההתאחדות מבית דין זה, לשוב ולבחון מחדש את ההלכה לפיה זכויות קוגנטיות מכוח משפט העבודה אינן ברות בוררות. זאת, לאור מדיניותם של בתי הדין לעבודה לעודד הליכי בוררות, וכן לאור המציאות בה הליכים משפטיים רבים בבתי הדין לעבודה מסתיימים בפשרה גם כאשר מדובר בזכויות קוגנטיות.
חוק הבוררות
[6] סעיף 3
לחוק הבוררות, תשכ"ה-1968 קובע, כי "
אין תוקף להסכם בוררות בעניין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים". העובדת מסתמכת על סעיף זה וטוענת, כי עיקר התביעה נוגע לזכויות קוגנטיות, שאינם ברי בוררות.