ביה"ד: מורה זכר זכאי לתשלום "תוספת אם"

1.      התביעה שבפני עניינה עתירתו של התובע לתשלום "תוספת אם" המוענקת לאם עובדת הוראה, בהתאם להסכמים הקיבוציים שנחתמו בין ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים והסתדרות המורים בישראל לבין מדינת ישראל.

הרקע העובדתי

2.      התובע הינו מורה במערכת החינוך היסודי, בעל וותק של כ- 15 שנים והיקף משרתו 80%.

התובע נשוי ואב לשתי בנות. האחת ילידת 11.12.93 והשניה ילידת 4.2.97.

אשתו של התובע עובדת בחברת יהלומים בימים א' - ה' בין השעות 9:00 - 16:00 לפחות.

במקום עבודתה של אשת התובע אין זכות לקיצור יום העבודה ולא ניתנת כל תוספת כספית למי שהוא הורה לילדים.

טענות הצדדים

3.      לטענת התובע, עובדת הוראה בהיקף משרה זהה להיקף משרתו שהינה אם לילדים עד גיל 14 מקבלת "תוספת אם" בגובה 10% משכרה. המדינהאינה משלמת תוספת זו לאב עובד הוראה, דבר המהווה אפליה על פי חוק שכר שווה לעובדת ולעובד.

         התובע מבסס זכאותו על פסק הדין בעניין עב' 300301/97 אברהם סעדון נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (פסק דין מיום 30.9.01) (להלן "עניין סעדון") בו נקבע, כי אי הענקת הזכות לרכיבים "תוספת אם" ו"תוספת מעונות" לגברים המועסקים במשרה זהה והינם אבות לילדים בגילאים הרלוונטיים, מהווה אפליה אסורה וכי יש להשוות בין תנאי עובדי הוראה אבות לבין תנאי עובדות הוראה אמהות באופן שגם העובדים-אבות יקבלו את התוספות האמורות.

בנוסף, לטענתו, בעניין סעדון הסכימה המדינה כי "תוספת האם" ו"תוספת מעונות" הינן "זכות הורית" כהגדרתה בחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח - 1988 (להלן: " חוק שוויון הזדמנויות") ואין היא יכולה כיום לטעון אחרת.

התובע טען בנוסף לזכאותו של עובד הוראה לזכויות נשוא התביעה מכוח חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, תשנ"ו - 1996 (להלן:" חוק שכר שווה לעובדת ולעובד").

מכל מקום, על פי הנטען, בעניין סעדון נקבע כי גם אם התוספות האמורות חלות רק על אימהות עובדות ונכנסות בגדר הוראת סעיף 13 לחוק שכר שווה לעובדת ולעובד, העוסק בהטבות בקשר ללידה או הורות, אין בכך כדי לקבוע כי הזכות מוגנת מפני חוקים אחרים כגון חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק שוויון הזדמנויות.

לטענת התובע, המדינה הגישה ערעור לבית הדין הארצי על פסק הדין בעניין סעדון ומשכה את הערעור, ומשכך מדובר בפסק דין חלוט התקף כלפי כולי עלמא.

על פי הנטען, המדינה אף הוציאה חוזר עם הוראת ביצוע אך לא טרחה ליישם ולשלם את הזכויות שנקבעו בפסק הדין לעובדי הוראה אבות.

בסיכומיו טען התובע כי אין נפקא מינה באם "תוספת האם" הינה זכות כספית או זכות לקיצור שבוע העבודה בפועל. לטענתו, פסק הדין בעניין סעדון לא קבע כי הזכות לקבל "תוספת אם" עניינה בקיצור שבוע העבודה בלבד, להבדיל מקבלת ההטבה כתוספת כספית.

כמו כן, לטענתו, מאחר ולא ניתן לתת זכות לקיצור שבוע עבודה באופן רטרואקטיבי, יש לחייב את המדינה בתשלום הזכות כהטבה כספית.

התובע מסתמך לעניין זה אף על פסק הדין בעניין ע"ע (ארצי) 1039/00 מדינת ישראל - משטרת ישראל נ' מנחם יהב, [פורסם בנבו] (פסק דין מיום 13.8.02) (להלן: " עניין יהב"), פסק הדין בעניין ע"ע 1155/02 מדינת ישראל נ' אלכסנדר מוסקלנקו, [פורסם בנבו] (פסק דין מיום 31.8.03) (להלן: " עניין מוסקלנקו") ופסק הדין בעניין עב 570/05 לוי שלמה ואח' נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (פסק דין מיום 19.8.08) (להלן:" עניין שלמה לוי"), בכולם נקבע כי "זכות שבהורות" הינה זכות הניתנת לתא המשפחתי ולא זכות יתר המוענקת לעובדת.

לאור האמור טען התובע כי אי תשלום "תוספת האם" למורה אב חרף עמידתו בתנאים הנקובים בהסכמים הקיבוציים (היותו אב לילדים עד גיל 14 ועבודתו בהיקף משרה של בין 79% - 140%) נעוץ אך ורק במינו ונעדר כל בסיס והצדקה ועל כן מהווה אפליה פסולה מחמת מין.

משכך, עתר התובע לחייב את המדינה בתשלום "תוספת אם" שלא שולמה לו רטרואקטיבית מיום 1.9.00, אשר שיעורה עומד, נכון ליום הגשת התביעה על כ- 40,800 ש"ח.