1. בפניי תביעה קטנה ותביעה קטנה שכנגד על-סך 30,000 ש"ח כל אחת, אשר הוגשו בין שכנים, אשר ביניהם מסכת יחסים מורכבת ובעייתית מזה מספר שנים, על רקע מחלוקות ביחס לפעולות שביצע התובע כלפי הנתבע בעת שהתובע שימש כיו"ר האגודה המאגדת את תושבי השכונה, "מעונות עובדים בקרית משה - אגודה שיתופית לשיכון בירושלים בע"מ". יצוין, כי בשכונה בה מתגוררים הצדדים ישנן מחלוקות בין התושבים ו"מחנות" שונים על רקע דעות שונות הנוגעות לאופיה של השכונה ולעתידה. עוד יצוין, כי בין האגודה, בעת שנוהלה על-ידי התובע, לבין הנתבע, התנהלו הליכים אצל המפקח על המקרקעין ובבית המשפט המחוזי, על רקע טענות שהופנו כלפי הנתבע בגין בניה שביצע, ובשל כך קיים מתח רב בין השניים. ככל שניתן להבין, על רקע מתח זה, הגישו הצדדים תלונות הדדיות זה כלפי זה במשטרה, וכן התנהלו ביניהם הליכים לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת, שיזם התובע, אשר הסתיימו פעמיים, בהוצאת צווים הדדיים למניעת הטרדה מאיימת, כלפי התובע והנתבע כאחד.
2. העניין העומד במרכז התביעות שבפניי, הנו אירוע אלים שהתרחש במוצאי שבת, ד' באדר התשס"ט (28.2.09), כשהתובע והנתבע נפגשו באחד משבילי השכונה, לאחר היציאה מבית הכנסת.
3. התובע טוען, כי בעת ששב מבית הכנסת עם בנו הקטין, עצר באחד משבילי השכונה לשוחח עם תושב השכונה, ד"ר יאיר מייזליש. התובע טוען, כי בעודם משוחחים, התקרב אליהם הנתבע, שהיה מלווה בקרוב משפחתו, הטיח בו דברים הנוגעים להוצאת בנו של הנתבע מן האגודה, ואחר-כך החטיף לו אגרוף בפרצופו, שכתוצאה ממנו, הועפו משקפיו של התובע ומאז לא נמצאו מעולם. התובע אומד את הנזק שבאובדן משקפיו ב-1,500 ש"ח, שהם עלות המשקפיים. התובע טוען, כי אילולא ד"ר מייזליש היה עוצר בעד הנתבע, היה זה ממשיך להכותו, ואולם הודות להתערבות ד"ר מייזליש, התקרית הסתיימה בכך שכל איש הלך לדרכו. מנגד טוען הנתבע, כי בעת שהתקרב לעבר התובע, בנו וד"ר מייזליש, הוא היה מלווה על-ידי בנו הקטין. לטענת הנתבע, בעקבות חילופי דברים בינו לבין התובע, בעט בו התובע במבושיו, וכתוצאה מכך נגרמו לנתבע חבלות באזור זה. הנתבע טוען, כי כתוצאה מן הבעיטה, הוא סבל מכאבים עזים ולכן התכופף ותמך עצמו תחילה כשהוא נשען על ד"ר מייזליש, אשר עמד חוצץ בינו לבין התובע. בסוף האירוע, כך טוען הנתבע, הוא עזב את המקום כואב ודואב, כשהוא נתמך בבנו. הנתבע המציא אישור רפואי המעיד על תלונתו בפני הרופא למחרת יום האירוע, ושני הצדדים המציאו לבית המשפט את התלונות שהגישו למשטרה זה נגד זה, בליל האירוע.
4. בתיק זה נשמעו עדים במהלך שתי ישיבות. בישיבה הראשונה העידו התובע והנתבע, ומטעם התובע העידו בנו הקטין של התובע, אלחנן ברגמן, ד"ר מייזליש וכן מר נתנאל חזיזה. בסיום הישיבה הראשונה, קבעתי למחרת היום ישיבה נוספת לבקשת הנתבע, שבה נשמעה עדותו של מר שמעון נהיר, אשר העיד מטעם הנתבע.
5. בנו של התובע וד"ר מייזליש, אישרו בעדותם את גרסת התובע. העד נתנאל חזיזה מסר בעדותו, כי עמד במרחק של כ-25 מ' ממקום האירוע. לדבריו, משראה כי התובע והנתבע עומדים להיפגש, חשש שהמפגש הצפוי ביניהם יתלקח, וזאת מהיכרותו את הנפשות הפועלות. על-כן החליט העד חזיזה להמתין, וצפה על המפגש בין הצדדים, שמא יידרש להפריד ביניהם. העד חזיזה סיפר, כי ראה את הנתבע מתקרב לעבר התובע כשהוא צועק עליו, ולאחר זמן קצר, הבחין בכך שהנתבע התקרב לתובע במהירות והרים את ידיו לכיוון פני התובע. העד טען, כי בשל המרחק ותנאי התאורה, לא יכול היה לראות אם נוצר מגע פיזי בין ידיו של הנתבע לבין פניו של התובע. יחד עם זאת ציין העד, כי לא התרשם שקדמה לתנועה זו של הנתבע פרובוקציה מצדו של התובע.
6. אשר לנתבע, הרי שהוא חזר בפניי על גרסתו, כפי שבאה לידי ביטוי בכתב הגנתו. כאמור, הנתבע הביא לעדות מטעמו את מר שמעון נהיר. העד נהיר טען, כי הוא צפה על האירוע ממרחק של כ-25 מ', כאשר בדומה לעד חזיזה, טען מר נהיר, כי משראה שהתובע והנתבע עומדים לפגוש זה בזה, המתין לראות כיצד תעלה הפגישה, וזאת מהיכרותו אותם ואת הסכסוך הקיים ביניהם. לדברי העד נהיר, הוא יכול היה לשמוע את הנתבע פונה בדברי אשמה לתובע, ולאחר מספר שניות, כשהתקרב הנתבע לעבר ד"ר מייזליש שחצץ בינו לבין התובע, התכופף לפתע הנתבע. לדבריו, באותו רגע גם ד"ר מייזליש התכופף לעבר הנתבע. לאחר מכן, הנתבע עזב את המקום כשהוא מחזיק בידו של בנו, בעוד התובע וד"ר מייזליש היו עסוקים בחיפוש דבר מה על הרצפה, שהתברר כמשקפיו של התובע. לדברי העד נהיר, בשל המרחק, הוא לא יכול היה לראות באופן פוזיטיבי מה בדיוק אירע, ואולם מתנועתו של הנתבע הוא משער, כי הנתבע חטף מכה מהתובע.
7. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ואת העדים מטעמם, הגעתי לכלל מסקנה, כי גרסתו של התובע לאשר אירע היא הגרסה המסתברת יותר. מכאן, שאני מקבל את טענת התובע, כי הנתבע הוא שהיכה אותו בפניו וגרם לכך שמשקפי התובע הוטחו מפניו ארצה.
8. אפרט לעיל את הטעמים למסקנתי:
הטעם הראשון הוא, שעדותו של ד"ר מייזליש הותירה עלי רושם של עדות מהימנה ומאופקת. באופן כללי, אישר ד"ר מייזליש את גרסת התובע, אף כי הוא לא תמך בכל פרט ופרט של גרסה זו, אלא מסר גרסה עצמאית, אשר היתה מתונה מזו שמסר התובע, ובה תיאר את מהלך הדברים מנקודת מבטו. ד"ר מייזליש לא הגזים בתיאוריו את המקרה, והעיד על מה שראה וחווה בעצמו, בעומדו במוקד האירוע ממש, חוצץ בין התובע לבין הנתבע, וזאת בניגוד לעדים חזיזה ונהיר, אשר עמדו במרחק של כ-25 מ' מן האירוע. לא רק זאת, אלא שד"ר מייזליש עמד על דעתו, גם לנוכח חקירתו הנגדית הנוקבת של הנתבע, שחקר אותו "פנים מול פנים". נקודה נוספת המחזקת את הרושם האמין שיצרה עדותו של ד"ר מייזליש, נוגעת לכך שהתברר, כי ד"ר מייזליש אינו נמנה על "מחנהו" של התובע בשכונה, ועל כן, עדותו למען התובע, אינה מובנת מאליה;
הטעם השני הוא, שגם עדותו של העד חזיזה הותירה עלי רושם אמין. מר חזיזה לא הפריז בתיאורים שמסר, והוא ידע להבחין בין פרטי העובדות אותם קלט בחושיו, לבין הערכותיו. כך למשל, ציין העד חזיזה, כי לא ראה מגע פיזי בין הנתבע לתובע, אך יחד עם זאת תיאר כיצד הנתבע התקדם לעברו של התובע, והרים ידיו כלפיו;
הטעם השלישי הוא, שעדותו של בנו של התובע, אלחנן, שהינו נער כבן 14, הותירה אף היא רושם חיובי, שכן גם במקרה זה, העד אלחנן לא הפריז בתיאוריו והיה מאופק למדי, אף לנוכח חקירתו הנגדית הנוקבת של הנתבע. לא רק זאת, אלא, כפי שהצביע על כך התובע בסיכומיו, נראה כי על-אף שהעד אלחנן עמד על גרסתו בצורה משכנעת, גם לנוכח חקירתו הנגדית של הנתבע, הרי שניכר היה בו, שהוא נבוך ממעמד החקירה בבית המשפט ומהצורך להעיד על מערכת היחסים שבין אביו, התובע, לבין הנתבע, ומהצורך להעיד על אירוע, שבו אביו מולידו ומחנכו, שברגיל אמור להגן על בנו, נפגע מידי אחר, מבלי שהגיב על כך בעת ההתרחשות. אכן, באופן טבעי, יש להתייחס בזהירות לעדותו של עד לטובת בן משפחתו. ואולם במקרה זה, קשה להעלות על הדעת שעל-מנת לזכות בתביעה כספית, ידריך התובע את בנו להעיד עדות שקר בבית המשפט, ובכך הוא ימחק באחת את כל העמל והמאמץ שהוא השקיע על-מנת להפוך את בנו לאדם הגון ולאיש הדובר אמת;
הטעם הרביעי הוא, שיש לזקוף לחובת הנתבע את העובדה, כי לא הביא לעדות את בנו, אשר, כפי שניתן להבין מהעדויות שנשמעו בפניי, נכח באירוע. הנתבע טען בפניי, כי נמנע מלהביא את בנו לעדות בשל מחלת הבן. ואולם הנתבע לא תמך טענתו זו בכל מסמך רפואי, ומכאן, שאין בידי לקבל הסבר זה. משלא שוכנעתי בקיומו של הסבר סביר לאי-הבאת הבן לעדות, יש לזקוף הימנעות זו לחובתו של הנתבע;
הטעם החמישי הוא, שאין מחלוקת למעשה, כי במהלך האירוע, משקפי התובע הועפו מפניו. זאת ניתן ללמוד מעדויות העדים מטעם התובע מחד, ומאי-הכחשת עובדה זו על-ידי הנתבע מאידך. לא רק זאת, אלא שהעד נהיר שהעיד מטעמו של הנתבע אף אישר, כי בסיום האירוע נצפו התובע וד"ר מייזליש מחפשים דבר-מה על הרצפה, שהתברר בדיעבד כמשקפיו של התובע. ממצא עובדתי זה, מחזק את גרסת התובע, לפיה הנתבע הוא שהטיח מכה בפרצופו, וכתוצאה ממנה נפלו משקפיו. על-פני הדברים נראה, כי הסיכוי לכך שהמשקפיים נפלו כתוצאה מכך שהנתבע חבט בפניו של התובע, גדול מהסיכוי לכך שהמשקפיים נפלו כתוצאה מכך שהתובע בעט בנתבע. ובעניין עדותו של מר נהיר יצוין, כי גם עד זה, בדומה למר חזיזה, מסר עדות זהירה. אלא שמעדותו עולה, שהוא לא ראה מי תקף את מי, וכל עדותו אינה אלא עדות בדבר השערתו של מר נהיר לאשר אירע, על-פי אופן הילוכו של הנתבע. אלא, שבכך אין די;
הטעם השישי הוא, שאין באישור הרפואי שהמציא הנתבע כדי לתמוך בטענתו כי הוכה על-ידי התובע במבושיו, וכי נגרמו לו בשל כך שטפי דם באזור זה של גופו. כל שעולה מהאישור הוא, שאכן נמצא שהנתבע סובל מכאבים ורגישות באזור הבטן והמבושים, אך גם צוין שם, שהנתבע סובל מכאבים בכתפו. בכך אין די, וממילא, מצאתי לבסס את מסקנתי על העדויות שנשמעו בפניי, שכאמור, סותרות את גרסתו של הנתבע. לכך יש להוסיף את העובדה, כי מן המסמכים הרפואיים שהגיש הנתבע עולה, כי הוא סובל מזה שנים מבעיות במתן שתן, והדבר עשוי לשמש הסבר לכאבים העולים מן האישור הרפואי שהמציא.
9. ומה בדבר הנזק שנגרם לתובע? ובכן, התובע נקב סכום של 1,500 ש"ח ביחס לעלות משקפיו שאבדו באותו אירוע. ואולם הוא לא תמך את הדבר במסמך כלשהו. התובע העמיד את נזקו בעיקר על עוגמת נפש, הצער והעלבון שנגרם, אלא שדבר ידוע הוא, שקשה "לתרגם" תחושות מסוג אלה לערכים כספיים. לנוכח העובדה שקבעתי, כי הנתבע אכן היכה את התובע בפניו, לנוכח אישור יתר העדים כי משקפי התובע אכן הועפו מפניו בעקבות המכה, ובהתחשב בכך שהדבר אירע אל מול בנו הצעיר של התובע, כשסביר להניח שהדבר גרם לתובע למבוכה אל מול בנו, כפי שציין התובע בסיכומיו, אני מחליט לחייב את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בסך של 2,500 ש"ח.
10. כאמור, הנתבע הגיש נגד התובע תביעה שכנגד. בכתב התביעה שכנגד התייחס הנתבע לאירועים שאינם האירוע נשוא כתב התביעה שהגיש התובע. כשנשאל הנתבע על-ידי, לאיזה אירוע מתייחס כתב התביעה שכנגד, הבהיר כי עניינו באירוע מליל ה-28.2.09, ובבעיטה שבעט בו התובע ובנזקים הגופניים שנגרמו ממנה. כאמור, משקיבלתי את גרסתו של התובע, ומשלא מצאתי תמיכה לטענות הנתבע, אף לא במסמכים הרפואיים שהמציא, אני מחליט לדחות את תביעתו הנגדית של הנתבע.
11.
סוף דבר. לנוכח כל האמור, אני מקבל את תביעתו של התובע במובן זה, שאני מחייב את הנתבע לפצותו בסך של 2,500 ש"ח. כמו-כן אני מחייב לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 300 ש"ח. במקביל, תביעתו הנגדית של הנתבע נדחית.
ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום מעת קבלת פסק הדין.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר.