ביהמ"ש העליון אישר - אם שהרגה את תינוקה פסולה מלרשת אותו

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

1.        סעיף 5(א)(1) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק) קובע כי "מי שהורשע על שגרם במתכוון למותו של המוריש או שניסה לגרום למותו" - פסול לרשת את המוריש. המבקשת השליכה את בנה-הפעוט - בן ארבעה וחצי חודשים - מחלון הדירה, וגרמה למותו. היא עשתה מעשה נורא זה על רקע מצוקה נפשית קשה. היא הורשעה בעבירה של הריגה. האם חלה בעניינה הוראת סעיף 5(א)(1) לחוק? זו השאלה המועלית בבקשת רשות ערעור זו. החלטנו ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

2.        המקרה שלפנינו קשה מבחינה אנושית אך הפתרון המשפטי לו מתחייב מן החוק והוא כפי שקבע בית המשפט המחוזי. המבקשת סבלה ממחלת נפש ומצבה החמיר לאחר שבעלה - הוא המשיב - גמר אומר להתגרש ממנה. מפסק הדין הפלילי עולה כי ביום האירוע המבקשת (וכן המשיב) ביקשו עזרה מגורמים שונים, לרבות בקשה לאשפז את המבקשת בבית חולים לחולי נפש, אך העזרה לא באה ובסופו של דבר, למרבה הזוועה, ניסתה המבקשת לחנוק את העולל בכרית ומשלא הצליחה בכך - השליכה אותו אל מותו מחלון הדירה. בית המשפט המחוזי הרשיע את המבקשת בעבירה של רצח (תוך הפחתת עונשה לפי סעיף 300א לחוק העונשין, התשל"ז-1977), אך בית המשפט העליון המיר את ההרשעה בעבירה של הריגה:

הנה-כי-כן, מכלול הראיות... מלמד כי המערערת המיתה את התינוק שעה שהייתה נתונה בלחץ נפשי חריף, שהביא אותה לבקש את אשפוזה המיידי, ומשלא נענתה ואף איתותיה לעזרת בני-משפחתה לא הועילו, הלחץ הנפשי, שהחריף בשל חרדתה שהתינוק יילקח ממנה, הפך לזעם הולך וגובר. על רקע זה יש לראות במעשיה האקטיביים להמתת התינוק תגובה רגעית, בלתי-שקולה, המגבשת - בשל הבנתה את הפסול שבהתנהגותה ושליטתה החלקית ברצונה - כוונת קטילה ספונטאנית המספיקה להרשעה בהריגה. אך מכלול ראיות זה אינו מוכיח מעבר לכל ספק סביר, כי המערערת 'שקלה ועשתה' כנדרש בהחלטת הקטילה בעבירה של רצח (ע"פ 5031/01 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 625 (2003); ההדגשה הוספה).

           על המבקשת הוטל עונש של עשר שנות מאסר לריצוי בפועל. בית המשפט העליון אישר את גזר הדין וכך, בין השאר, כתב בפסק-דינו:

הנימוק המרכזי לקולה הוא כמובן, ההפרעה הנפשית המוקדמת ממנה סובלת המערערת ופניותיה לקבל סיוע מצד הרופא המטפל בה, פניות שלא נענו בעוד מועד. זהו, איפוא, אותו "כשל מערכתי" שבית המשפט המחוזי עמד עליו. מנגד, קשה שלא לתת משקל לכך שהמערערת פעלה, גם במצבה הנפשי הקשה, מתוך חמת זעם שהופנתה כלפי א' בעלה ובהשפעת דחפים של נקם עקב רצונו להתגרש. רגשות נקם כלפי בן זוג אשר מופנים כלפי הילד המשותף הינם תופעה מוכרת בין מקרי ההמתות בידי הורים ובענין שלפנינו, הכל נעשה, כמובן, תחת אותה הפרעה נפשית שהשפיעה על המערערת (ע"פ 75/04 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6), 70 (2004); ההדגשה הוספה).

               מן האמור עולה כי בית המשפט העליון - כמו גם בית המשפט המחוזי - הגיע למסקנה כי מדובר במעשה המתה שנעשה מתוך כוונה, כלומר במטרה לגרום למותו של התינוק. התערבותו של בית המשפט העליון בהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי באה לאור המסקנה כי המבקשת לא גיבשה כוונה תחילה כמשמעה בחוק, כי אם "כוונה ספונטאנית" שאינה תוצאה של תהליך שקילה. לכן הורשעה המבקשת בעבירה של הריגה חלף העבירה של רצח. אולם, כאמור, כוונה הייתה כאן, להבדיל מיסוד נפשי אחר שעשוי אף הוא להקים עבירה של הריגה (כגון קלות דעת או אדישות).

3.        סעיף 5(א)(1) לחוק פוסל, לצורך ירושה, את מי שגרם במתכוון למותו של המוריש; ודוק: לא נאמר בסעיף - מי שהורשע בעבירה של רצח, או מי שהורשע בגרימת מותו של המוריש בכוונה תחילה. הסעיף נוקט בלשון רחבה יותר ועניינו במי שהמית במתכוון. כפי שקבע בית המשפט המחוזי בפסק-הדין נשוא הערעור ובפסיקה קודמת, המבחן אינו טכני-פורמאלי - סעיף העבירה שבה הורשע הממית - אלא מבחן מהותי השואל אם ההרשעה נסבה על גרימת מוות במתכוון. בית המשפט המחוזי אף הכליל בגדרי סעיף 5(א)(1) את "הלכת הצפיות" שעניינה במי שראה מראש את התרחשות התוצאה כאפשרות קרובה לוודאי, ואני נוטה לסבור כי גם בכך צדק; אולם אין לנו צורך להכריע בעניין זה היום.

4.        המבקשת, כאמור, התכוונה להמית את תינוקה - כך פסק בית המשפט העליון באופן מפורש. משכך, לא נותר אלא לקבוע שחלה בענייננו הוראת סעיף 5(א)(1) לחוק. המבקשת סבורה כי אחרים, ובהם בעלה, חטאו גם הם (כלשונה) ואינם ראויים ממנה לרשת את התינוק. אולם על המקרה שלפנינו חולשת הוראת חוק ברורה המעגנת את העיקרון המוסרי הכללי בדבר "אין חוטא נשכר" בהקשר הספציפי של "הרצחת וגם ירשת" (ראו Riggs v. Palmer, 115 N.Y. 506 (1889)). הוראה זו כאמור אינה עומדת על הרשעה ברצח דווקא, ויישומה של ההוראה בנסיבות המקרה מחייב את התוצאה של פסלות המבקשת מלרשת את התינוק שאותו המיתה מתוך כוונה. נושא אחריותם של גורמים אחרים למצב שאליו נקלעה המבקשת נדון במסגרת ההליך הפלילי והשפיע על התוצאה הסופית, אך לא היה בו, ואין בו גם היום, כדי לאיין את העובדה שהמבקשת המיתה את הפעוט במתכוון, תוך הבנת הפסול שבמעשה ושליטה חלקית ברצונה.

5.        יובהר, כי גם העובדה שהמתת העולל בידי המבקשת, מתוך כוונה ספונטאנית, לא באה על-מנת לזכות בירושה, אין בה כדי לשלול את תחולת הסעיף. הסעיף אינו כולל דרישה לכך שגרימת המוות במתכוון תיעשה למטרת-ירושה, וגם מבחינת בסיסו ההגיוני והמוסרי של הסעיף אין מקום לדרישה כזו. המבקשת סבורה כי לשם החלת הסעיף נדרשת "תודעה מינימאלית" שמדובר במוריש, אולם גם לכך לא מצאנו יסוד ואין לומר כי פסלותו של הממית לרשת את הקורבן מותנית בכך שבעת-מעשה ראה הראשון את השני בתור "מוריש פוטנציאלי". 

           התוצאה היא שהערעור נדחה. בנסיבות המיוחדות של המקרה, יישא כל צד בהוצאותיו.

                                                                                          המשנה-לנשיאה

השופט א' א' לוי:

           אני מסכים.

                                                                                          ש ו פ ט

השופט ס' ג'ובראן:

           אני מסכים.

                                                                                          ש ו פ ט

         הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין.