המשנה לנשיאה א' ריבלין:
1. המשיבה היא אזרחית מדינת אוקראינה. המערער הורשע בביצוע עבירות חמורות כלפיה - סחר בבני אדם לעיסוק בזנות ועבירות נלוות - זאת לאחר שהודה בעובדות כתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון. על המערער הוטל, במסגרת ההליך הפלילי, עונש מאסר והוא גם חויב לשלם למשיבה פיצוי בסך 5,000 ש"ח (לפי סעיף 77 לחוק העונשין, התשל"ז-1977; להלן: חוק העונשין). המשיבה הגישה תביעה נזיקית כנגד המערער, לפיצוי על הנזקים שנגרמו לה בשל מעשיו. את תביעתה ביססה המשיבה על עילות של הפר חובה חקוקה, כליאת שווא, תרמית וגזל.
2. בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ר' לבהר-שרון) קיבל חלק מהטענות שנטענו ופסק למשיבה פיצויים; זאת, חרף העובדה שהמשיבה גורשה מן הארץ ועל כן לא נכחה כלל בדיונים. הבסיס העובדתי להכרעה בתיק האזרחי נמצא לו לבית המשפט בכתב האישום שבו הורשע המערער. בית המשפט הסתמך בהקשר זה על סעיפים 42א ו- 42ג לפקודת הראיות, וציין כי ניסיונו של המערער, במסגרת תצהירו ה"לקוני", לסתור את ממצאי פסק-הדין הפלילי - לא צלח. על-יסוד עובדות כתב האישום מצא בית המשפט כי הוכחה העילה הנזיקית של כליאת שווא. בית המשפט הוסיף כי הנתבע "הפר במעשיו כלפיה, את הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו", וכן ביצע "עבירה של פגיעה באוטונומיה". בית המשפט לא ראה לנכון לקבל אל התביעה בהתייחס לעוולות של הפר חובה חקוקה וגזל.
בבואו לשום את הנזק הדגיש בית המשפט המחוזי כי בסוג המקרים הנדון קיים קושי מובנה להוכיח את הנזק, בעיקר משום שהנשים-המתלוננות, בהיותן שוהות בלתי-חוקיות, מגורשות מן הארץ ואין באפשרותן ליתן עדות. עם זאת, הטעים בית המשפט כי לא ניתן לעצום עיניים לתופעה הבזויה של סחר בנשים, וכי ניתן להסתמך על עובדות כתב האישום כראייה מספקת לאומדן הנזק. בית המשפט מצא כי גם בהיעדר חקיקה ספציפית המאפשרת בהקשר הנדון לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק, יש בידי בית המשפט להעריך את הנזק הלא ממוני שנגרם למשיבה - ואכן בית המשפט פסק לה בראש נזק זה סכום של 250,000 ש"ח. כמו-כן פסק לה בית המשפט פיצוי עונשי בשיעור 50,000 ש"ח.
3. כנגד פסק-הדין הוגשו ערעור וערעור שכנגד. הטענה המרכזית בערעור היא שלא ניתן היה לפסוק למשיבה את הפיצוי שנפסק לה מבלי שהיא נתנה עדות כלשהי במשפט, מבלי שהייתה למערער אפשרות לחקרה ומבלי שהוכח גובה הנזק. המערער טוען גם שיוחסו לו בהליך האזרחי מעשים שהוא לא הודה בהם במסגרת ההליך הפלילי. בערעור שכנגד נטען כי בית המשפט המחוזי צריך היה לקבל גם את העילות האחרות שנטענו בפניו, וכן צריך היה לפסוק למשיבה סכום גבוה יותר.
4. התיק שלפנינו מעורר קושי של ממש. מצד אחד, המערער הורשע בעבירות מן החמורות בספר החוקים, לאחר שהודה בעבודות כתב האישום, ומקובלת עלינו קביעתו של בית המשפט המחוזי כי בנסיבות העניין יש לראות את הממצאים שנקבעו בהליך הפלילי כראיות בהליך האזרחי - ראיות שלא נסתרו (ראו סעיפים 42א - 42ג לפקודת הראיות; ראו גם ע"א 71/85 "אריה" חברה לביטוח בע"מ נ' סובחי, פ"ד מא(4) 327 (1987)). מקובלת עלינו גם הקביעה כי לאור העובדות שבהן הורשע המערער ניתן לקבוע כי הוא עוול כלפי המשיבה בנזיקין, לכל הפחות - בעוולה של כליאת שווא לפי סעיף 26 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. בהקשר אחרון זה יצוין כי מעובדות כתב האישום עולה שהמשיבה נסחרה כחפץ ודרכונה ניטל ממנה. בנסיבות המתוארות אין להתערב בקביעה כי חירותה נשללה באופן מוחלט ושלא כדין - כמאמר סעיף 26 לפקודת הנזיקין. השגות המערער בעניין זה אינן משכנעות כלל-וכלל.
מן הצד האחר, לא ניתן להתעלם מן הקושי הנובע מכך שהמשיבה - היא התובעת הטוענת לעוולות ולנזקים - לא הופיעה מעולם בבית המשפט בהליך האזרחי וקולה לא נשמע. כמובן, המשיבה אינה בארץ בשל גירושה, והיא יוצגה על-ידי עורכי-דין ממוקד הסיוע לעובדים זרים, אך בכך אין כדי לשנות מן העובדה שההליך האזרחי שהתקיים בעניינו לא שיקף הליך רגיל ומקובל. כך לעניין בירור פרטים שעשויים להיות רלבנטיים להוכחת עילות נזיקיות נוספות, וכך לעניין גובה הנזק. בהקשר אחרון זה יצוין כי באת כוח המשיבה מפרטת בסיכומיה שורה של נזקים - פיזיים ונפשיים - האופייניים לקורבנות סחר, לפי דיווחים ומחקרים (נזקים כגון מחלות, פציעות, נכויות ובעיות רפואיות מסוגים שונים, הפלות כפויות, סימפטומים מגוונים בתחום הנפש, היגררות לסמים ולאלכוהול ועוד). אולם אלה הם נתונים כלליים ולא ניתן, לפי החומר שמצוי לפני בית המשפט, לקבוע את נזקיה האישיים של המשיבה-עצמה, לצורך שומת הפיצויים המגיעים לה בדרך הנהוגה בדיני הנזיקין. לפיכך נזקק בית המשפט המחוזי להנחות כלליות (ומתבקשות) בדבר נזקן הלא ממוני של קורבנות הסחר, וכן לפיצוי העונשי שממילא אין מטרתו לרפא את נזקיו של הניזוק (ראו גם ע"א 140/00 עזבון אטינגר נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486 (2004)).
5. נראה כי הבעיות המובנות בסוגיה זו מצריכות התייחסות חקיקתית פרטנית, ואכן צעד בכיוון זה ניתן לראות בחוק איסור סחר בבני אדם (תיקוני חקיקה), התשס"ז-2006. חוק זה מתקן את חוק העונשין באופן שייקבע בו, בין השאר, בסעיף 377ג, כי אם הורשע אדם בעבירה של סחר בבני אדם ובית המשפט בהליך הפלילי בוחר שלא לפסוק פיצויים לניזוק (לפי סעיף 77 לחוק העונשין), אזי על בית המשפט לפרט בגזר הדין את נימוקיו לאי-פסיקת הפיצויים. עוד נקבע מנגנון של חילוט רכוש הקשור לעבירות הסחר, כאשר הרכוש שחולט וכן קנסות שהוטלו על-ידי בית המשפט יופקדו בקרן ייעודית אשר תשמש, בין היתר, לתשלום פיצויים לנפגעי העבירות, לשיקומם ולהגנה עליהם (סעיפים 377ד, 377ה). עוד יצוין כי הצעת חוק שהוגשה בשנת 2003 ביקשה לקבוע כי עבירות של סחר בבני אדם הן עוולות אזרחיות, וכי בית המשפט יהא רשאי לפסוק בגינן פיצוי ללא הוכחת נזק עד סכום של 100,000 ש"ח; הצעת החוק מוסיפה כי הערכאה הפלילית שהרשיעה אדם בעבירות מהסוג הנדון תוכל לחייבו לשלם לניזוק פיצוי שאינו עולה על 300,000 ש"ח (ראו הצעת חוק איסור סחר בבני אדם, התשס"ג-2003). ואכן, ללא ספק, יש מקום לאפשר פיצוי והטבה לקורבנות הסחר וניתן למצוא יתרונות לא מבוטלים בכריכה כזו או אחרת של נושא הפיצוי עם ההליך הפלילי. בדין הקיים קיימים מנגנונים מסוימים אך אין פתרון מלא ויש טעם רב בהמשך חשיבה ופיתוח חקיקתי בתחום זה.
6. בשלב הנוכחי, ובהתחשב בתשתית (החסרה) שהייתה מונחת לפני בית המשפט המחוזי, לא ראינו עילה מספקת להתערב בתוצאה שאליה הגיע. גם לא ראינו בנסיבות המקרה תשתית הולמת לדיון מלא בעילות התביעה שעשויות לקום, במסגרת דין הנזיקין הקיים, בעקבות מעשים פליליים של סחר בבני אדם לצורכי זנות. יודגש, כי מקצת מקביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניין זה אינן נקיות מקושי, ובפרט ביחס ל"הפרת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו" ו"עבירה של פגיעה באוטונומיה" - נושאים שטיבם הנזיקי לא הובהר או לובן עד-תום. אולם גם אם תסודרנה ה"קוביות" שבמבנה המשפטי בצורה אחרת, נראה לנו כי המסקנה שלפיה המערער עוול כלפי המשיבה היא נכונה, והתוצאה - פסיקת פיצוי בסכום כולל של 300,000 ש"ח - אינה מצדיקה את התערבותנו. די בכך, בנסיבות המיוחדות של המקרה, כדי להביא לדחיית הערעור.
הערעור והערעור שכנגד נדחים. אין צו להוצאות.
המשנה-לנשיאה
השופט ח' מלצר:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט י' אלון:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין.