1. בפני בקשות לדחיית התביעה על הסף, מחמת התיישנות שהוגשו מטעם הנתבעות 2, 3 ו-4 בטרם התקיים דיון בתביעה. הנתבעת 1, גם היא טענה בכתב ההגנה כנגד חלוף השנים ממועד אובדן הכבודה והנזק הראייתי שנגרם לה בשל כך, כמו גם בדבר הפרת נוהלי L.A.N המחייבים את הנוסע, בהגשת תלונה תוך 21 יום ממועד האירוע הנטען.
2. התביעה היא, לתשלום פיצוי לתובע בגין נזק ממוני ועוגמת נפש שנגרמו לו, בשל איחור במסירת הכבודה בנסיעתו לצ'ילה בסוף שנת 2001 ובעת חזרתו ארצה בתחילת שנת 2002. לטענת התובע, הגעתו לצ'ילה כללה ממספר טיסות: טיסת "אל-על" מישראל למדריד ביום 30.12.01, טיסה של הנתבעת 1 ממדריד לסאנטיאגו וטיסת המשך לדרום צ'ילה. את הטיסות, הזמין התובע באמצעות הנתבעת 2. לטענת התובע, עקב התרשלות הנתבעות או מי מהן, לא הגיע לידיו הכבודה, אלא כעבור חמישה ימים. בכך נגרמו לו לדבריו, הוצאות ונזקים.
3. הנתבעות, מתכחשות לטענות התובע בדבר איחור בקבלת הכבודה, בין השאר בשל היעדר ידיעה על כך עם חלוף הזמן הרב ממועדי הטיסות, שאינו מאפשר להן לברר את טענות התובע כנגדן. כך גם טוענת הנתבעת 3 , כי היא פיצתה את התובע בגין איחור לגביו הוא טען בהגעת הכבודה לידיו עם חזרתו לישראל. לטענתה, בשל חלוף השנים הרבות ממועד זה, לא עולה בידה למצוא את ראיותיה בנידון.
דיון:
4. ההסדר בדבר פיצוי לנוסע בגין הובלת כבודה שנגרם לו עקב תובלה אווירית, נקבע בחוק התובלה האווירית, התש"ם-1980 (להלן - "חוק התובלה"), שהחיל את הוראות אמנת ורשה, לאיחוד כללים מסויימים בדבר תובלה אווירית בינלאומית, משנת 1929.
על-פי סעיף 19 לאמנת ורשה ישא ה"מוביל", באחריות לנזק שנגרם מחמת איחור בתובלה אווירית של כבודה.
5. על פי סעיף 10 לחוק התובלה, נקבע
ייחוד עילה ולא ניתן להגיש תביעה בגין התנהלותו של מוביל אווירי ותוצאותיה, אלא לפי הוראות חוק זה, כדלהלן:
"אחריות של המוביל, עובדיו וסוכניו לפי חוק זה לנזק, לרבות לנזק שנגרם עקב מותו של נוסע,
תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר, ולא תישמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית, או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו".
בהתאם לכך, הסעד בגין נזק שנגרם בשל העברת כבודה ע"י המוביל האווירי, הוא על פי אמנת ורשה והפרוטוקולים המתקנים. (ראה לעניין זה בש"א (ירושלים) 5998/01 ארקיע קווי תעופה ישראליים בע"מ נ' קופת חולים כללית, תק-מח 2002(2) 3944, פסקה 8).
לפיכך, יחולו על תביעה בגין נזק שנגרם לכבודה, ההוראות הדיוניות שנקבעו בחוק התובלה.
6. סעיף 15 לחוק התובלה קובע:
"על אף האמור בכל דין אחר, תהייה התקופה לפקיעת הזכות לדמי נזק לפי חוק זה, התקופה הקבועה באמנה".
על פי הוראות סעיף 29(1) לאמנת וורשה נקבע: "הזכות לדמי נזק תפקע אם לא תוגש התביעה תוך שנתיים מהתאריך בו הגיע כלי הטיס למקום ייעודו או מהתאריך שבו היה צריך להגיע או מתאריך הפסקת ההובלה".
7. בעניינינו, מניין השנתיים החל בתאריך בו הגיעו הטיסות לייעדן. אין מחלוקת כי הטיסה היתה ביום 30.12.01 ואילו התביעה, הוגשה ביום 25.12.08. נימצא אם כן, כי התובע הגיש את תביעתו לאחר שחלפו כבר שנתיים מיום הגעתו לצ'ילה וממועד העיכוב הניטען במסירת הכבודה. נכונים הדברים גם ביחס לטיסה בה חזר התובע לישראל שהיתה בתחילת שנת 2002, בהתייחס לטענתו על עיכוב בקבלת הכבודה, גם במועד חזרתו ארצה.
לפיכך, תמה תקופת ההתיישנות ופקעה זכותו של התובע להגיש תביעתו בשל עילת תביעה, הנוגעת להעברת הכבודה ע"י מוביל אווירי.
8. ההתיישנות שנקבעה בחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, היא התיישנות דיונית ומהווה טענת הגנה בלבד. בעניינינו הוראות חוק ההתיישנות אינן חלות לאור הוראת סעיף 27 לחוק, הואיל ונקבעה כאמור התיישנות בנוגע לתובלה אווירית, בחוק התובלה. לפי הוראות חוק התובלה, ההתיישנות שניקבעה היא מהותית שכן, משמעה של הוראת סעיף 29(1) לאמנת ורשה הוא פקיעת הזכות של התובע, הגורמת להיעדר עילה, ולא רק לפקיעת הזכות להגיש את התביעה מחמת חלוף הזמן (ראה: ד"נ 36/84 טייכנר נ'
אייר פרנס, נתיבי אויר צרפתיים, פ"ד מא(1), 589 ודברי כב' הנשיא דאז, מ' שמגר בע"א 132/85
אמפורא א. ג. נ'
ה. ש.י. המגדר תעשיות
פלדה בע"מ (פורסם בנבו) ניתן ביום 10.12.87). בכך, יש כדי להגשים את תכלית החוק, שהבטיח אחידות בנוגע לתקופת ההתיישנות בין כל המדינות החתומות על אמנת ורשה ומנע את הצורך בשמירת ראיות לפרקי זמן ארוכים ונועד לאפשר קיום דיון מהיר בתביעות לפי חוק התובלה ואמנת ורשה.
9. בנסיבות אלו, אין בסמכותי להורות על הארכת המועד להגשת התביעה כבקשת התובע ודיני ההתיישנות המחייבים בתביעה בענין כבודה, מחייבים גם בהליך של תביעה קטנה, למרות טענותיו בנידון.