בתאריך 19/5/2008 הוזמן התובע, שהוא יועץ לחברות בעניין חובות מסופקים וניהול סיכוני אשראי, לדיון בוועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת והחנה את מכוניתו במגרש סמוך למשכן הכנסת. בתום הישיבה, סמוך לשעה 12:50 יצא התובע אל מכוניתו. בהגיעו אל המגרש שבו החנה את מכוניתו, הבחין כי מכונית אחרת חנתה באלכסון, באופן שלא איפשר לתובע להוציא את מכוניתו מהחנייה (המכוניות הוחנו כפי ששורטט על ידי עד התביעה בת/3). התובע החל לעשות מאמצים כדי לאתר את בעל ההמכונית. בשלב מסויים הבחין בפתקה שעליה רשום מספר טלפון סלולרי אשר בדיעבד התברר כי הוא אכן מספר הטלפון הסלולרי של מי שנהג באותה מכונית שחסמה את מכוניתו. כמו כן התובע הצליח להבחין במסמכים של הנתבעת 1 אשר בדיעבד התברר כי היא החזיקה במכונית (שוכרת בליסינג). במשך קרוב לשעתיים ניסה התובע בכל דרך אפשרית לאתר את בעל המכונית ואף התקשר שוב ושוב אל הנתבעת 1. בנוסף התקשר התובע אל משכן הכנסת וניסה לאתר את בעל המכונית בוועדת הכלכלה של הכנסת, וזאת מאחר שהבחין במסמכים שמהם למד כי ייתכן שבעל המכונית החוסמת נמצא בדיוני ועדת הכלכלה. בשלב מסוים, מאחר שהנתבע 2 לא ענה לשיחות הטלפון, שלח אליו התובע מסרון שבו נאמר כי מכוניתו של הנתבע 2 נגררת. התובע עשה כן מתוך תקווה שהודעה זו תגרום לבעל המכונית להגיע אל מכוניתו. רק כעבור כשעה וחצי, הצליח התובע לגרום לכך שבעל המכונית החוסמת, שהוא הנתבע 2, יצא אל מגרש החניה.
התובע לא יודע מה גרם לנתבע 2 לצאת, אם היה זה המסרון ששלח, העובדה שהנתבעת 1 פנתה אליו, או שניהם גם יחד. מכל מקום בדיעבד התברר כי הנתבע 2, הכתב הכלכלי של Y-Net, אכן היה בוועדת הכלכלה של הכנסת.
משהגיע הנתבע 2 אל מגרש החנייה, הוא לא מיהר להזיז את מכוניתו, ואף לא טרח להתנצל על חסימת מכוניתו של התובע, אלא תחת זאת ניהל ויכוח ממושך עם התובע בשאלה, אם התובע יכול היה להוציא את מכוניתו ממקומה גם מבלי שהנתבע 1 יזיז את מכוניתו, או שאומנם מכוניתו של התובע חסומה על ידי מכוניתו של הנתבע 2. במהלך ויכוח זה, הגיע למקום עורך דין איתן פרנס, אשר כלל לא הכיר את התובע או את הנתבע 2, ואשר העיד מטעמו של התובע במהלך הדיון. עורך דין פרנס תיאר מחזה שאותו תיאר "חוויה שלא אשכח אותה לעולם". עורך דין פרנס, אשר קיווה שמקום החנייה של התובע יתפנה והוא יוכל להחנות במקום זה את מכוניתו, ניגש אל השניים כדי לתהות מה מעכב את פינוי מקום החנייה. הוא ראה את מכוניתו של התובע חסומה, כפי שתיאר בשרטוט הנזכר קודם לכן (ת/3). לפי תיאורו, מכוניתו של הנתבע 2, חנתה במקום שלא מתאים לחנייה ואשר מנע את יציאת מכוניתו של התובע מהמקום שבו הוחנתה. לדבריו, כשניגש אל עבר השניים, ראה את התובע מתחנן בפני הנתבע 2 שייתן לו לנסוע מהמקום ואף תיאר כי הוא ממהר לילדיו החולים. אולם לדבריו, במקום שנתבע 2 יזיז את מכוניתו, הוא עמד והתווכח עם התובע וגם ניסיונתיו של עורך דין פרנס לפייס בין השניים, כשלו. עורך דין פרנס אף ניסה בעצמו לסייע לתובע ולהוציא את מכוניתו של התובע מהמקום שבו חנתה, אולם לא הצליח לעשות זאת, בשל חסימתה על ידי מכוניתו של הנתבע 2 והעובדה שהמעבר הצר שנותר והזווית שבה הוחנתה המכונית, לא איפשרו את הוצאת מכוניתו של התובע. בשלב מסוים עזב עורך דין פרנס את המקום והותיר את התובע והנתבע בעודם מתווכחים.
הנתבע 2, שאף לא טרח להגיש כתב הגנה, ניסה להצדיק במהלך הדיון את התנהגותו בטענה כי לא יכול היה להזיז את מכוניתו מאחר שמאחוריו חנתה מכונית אחרת שמנעה ממנו להזיז את מכוניתו. אינני מקבלת טענה זו ממספר טעמים. ראשית לכל, הנתבע 2 טרח וצילם שורה של תמונות בעת האירוע, לרבות תמונה של המעבר הצר שנותר באופן שלטענת הנתבע 2 לכאורה איפשר לתובע להוציא את מכוניתו גם מבלי שמכונית הנתבע 2 תוזז. חרף העובדה שצילם מספר תמונות, לא טרח לצלם ולו תמונה אחת של מכונית החוסמת לכאורה את מכוניתו. חזקה על הנתבע 2 שאילו אומנם נחסמה מכוניתו בידי מכונית אחרת, היה טורח לצלם זאת ויכול שאף היה עושה זאת ממספר זויות. שנית, מדברי התובע ומדברי עורך דין פרנס, התרשמתי כי די היה בהזזה קלה של מכונית הנתבע 2 כדי שהתובע יוכל לחלץ את מכוניתו. הנתבע 2 אף לא ניסה לעשות זאת, וחזקה עליו שיכול היה לעשות כן, או לפחות לנסות לעשות כן, אפילו עמדה מאחוריו מכונית אחרת. על כל אלו יש להוסיף את העובדה שגם התובע וגם עורך דין פרנס אמרו שלא היתה מכונית נוספת מאחורי מכוניתו של הנתבע 2, וכי לא היתה כל מניעה שנתבע 2 יזיז את מכוניתו ויאפשר לתובע לחלץ את מכוניתו ולנסוע לדרכו.
הנתבע 2, לא רק שהצדיק את מעשיו, אלא אף ניכר היה כי עשה מאמצים רבים כדי להשחיר פניו של התובע ולהציגו כרודף בצע, שכל אשר רצה היה להגיש תביעה כספית. כך למשל טען כי כבר בעת האירוע עמד התובע והכין את התביעה ובעניין זה הפנה לתמונה נ/6, שהגיש הנתבע 2 ושבה נראה התובע כותב על גבי נייר דבר מה. כך גם טען כי התובע גרם נזק למכוניתו ובין השאר, בעט בה והשליך את מכסה הדלק. בעניין זה אני נוטה דווקא לקבל את דברי התובע, שהרשים אותי כאדם אמין והגון ולא כמתחכם המחפש צרות. לדברי התובע, מכת הפח במכסה המנוע הנראית בתמונה נ/4 נגרמה דווקא על ידי הנתבע 2 שטיפס על מכוניתו כדי להגיע אל מכונית התובע מתוך כוונה לנסות להוכיח לתובע, שהוא יכול להוציא את מכוניתו גם בלי שנתבע 2 יזיז את המכונית. בעניין מכסה הדלק, טען התובע כי הנתבע 2 היה זה שהשליך אותו עליו במהלך הויכוח. לעובדה שנתבע 2 הגיש נגד התובע תלונה במשטרה בעניין הנזק שלכאורה גרם התובע (נ/8 ו-נ/9), אין כדי להעלות או להוריד, מה גם שנכון להיום אין כל ממצאים של חקירה זו.
התובע ציין כי אינו יודע מה גרם לנתבע 2 להתרצות ולהזיז את מכוניתו בסופו של דבר. הוא אינו יודע אם היה זה בעקבות טלפונים חוזרים ונשנים אל הנתבעת 1, אשר מי מטעמה שוחח עם הנתבע 2 ושכנע אותו להזיז את המכונית, או שהיה זה מטעמים אחרים. מכל מקום, כאמור רק כעבור ויכוח ממושך שנמשך כשעה, נאות הנתבע 2 להזיז את מכוניתו ולאפשר לתובע לנסוע לדרכו.
עורך דין פרנס שהעיד מטעם התובע, תיאר כאמור את הויכוח כחוויה שלא ישכח לעולם ותיאר את התנהגותו של הנתבע 2 כמי ש"התאכזר וסירב לשחרר את התובע ואני מדגיש שהנתבע 2 יכול היה לנסוע, הוא רק היה צריך לזוז 10 ס"מ אחורה והוא לא היה חסום". עורך דין פרנס גם תיאר כיצד התובע התחנן בפני הנתבע 2 שיאפשר לו לנסוע מהמקום וכי ילדיו חולים. הנתבע 2 טען כי אינו זוכר שנאמר לו שילדיו של התובע חולים. אולם לכך אין כל משמעות, שכן אין כל חשיבות לאן היו מיועדות פניו של התובע. יש לצטער צער רב על התנהגותו של הנתבע 2. מלכתחילה מי שמחנה את מכוניתו צריך להקפיד שלא לחסום את דרכן של מכוניות אחרות. אולם אפילו נעשה הדבר בשוגג, משהגיע למקום, היה עליו למהר ולהזיז את מכוניתו, שלא לומר כי ראוי היה שגם יתנצל, אפילו חסימת מכוניתו של התובע לא נעשתה במכוון.
לאור התנהגותו של הנתבע 2 כפי שנחשפה באולם בית המשפט גם מדבריו שלו, אני סבורה שתביעת התובע מוצדקת וכי יש לקבלה.
הנתבעת 1 העסיקה בתקופה הרלוונטית את אשתו של הנתבע 2 וכחלק מתנאיי שכרה הועמד לרשותה רכב של הנתבעת 1 וזו המכונית ששימשה את הנתבע 2 באותו יום ואשר חסמה את מכוניתו של התובע. עובדה זו התבררה רק במהלך הדיון. משהתבררה עובדה זו לתובע, הוא הסכים למחוק את הנתבעת 1 בכפוף לכך שלא יחוייב בהוצאות. לאור זאת ומאחר שהנתבעת 1 לא פירטה את הדברים, חרף פניות חוזרות ונשנות של התובע לדעת מה הקשר בין הנתבעת 1 לנתבע 2, אני מוחקת את התביעה ולא מחייבת את התובע לשאת בהוצאות הנתבעת 1.
התובע הציג מסמך מרואה החשבון של חברת סנו, שלפיה בשל אי הגעתו של התובע אל משרדי חברת סנו באותו יום, נמנעה ממנו עבודה בשכר של 3,000 ש"ח ושכר זה לא שולם לו (ת/1).
לאור האמור, הנתבע 2 ישלם לתובע את מלוא הסכום הנתבע בסך 3,000 ש"ח וכן 500 ש"ח הוצאות משפט.
סך הכל ישלם הנתבע 2 לתובע סכום של 3,500 ש"ח, תוך 30 יום מהיום.
אם לא ישולם סכום זה במועד, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום י"ז באייר, תשס"ט (11 במאי 2009) בהעדר הצדדים