תחולת חוק שעות עבודה ומנוחה על עובדים בתחום הסיעוד

השופטת רונית רוזנפלד

1.         לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת (השופט מירון שוורץ ונציגת הציבור גב' רעיה דבוש; עב 208/07), שדחה את תביעת המערערת בחלקה הגדול, ופסק כי אין היא זכאית להפרשי שכר מינימום, גמול עבודה בשעות נוספות ופיצויי פיטורים. בית הדין הוסיף וקבע כי המערערת זכאית לפדיון חופשה ופדיון דמי הבראה, וכי מן הסכום שנפסק רשאית המשיבה לקזז תשלום תמורת הודעה מוקדמת. זאת, נוכח התפטרותה של המערערת מבלי שנתנה על כך הודעה מוקדמת לפי הקבוע בדין.

            ערעור המערערת שלפנינו סב על כלל קביעותיו של בית הדין האזורי.

2.         העובדות הרלבנטיות כפי שהן עולות מפסק דינו של בית הדין האזורי ומכלל החומר שבתיק הן כדלקמן:

א.        המערערת (להלן- העובדת) הינה עובדת זרה, אזרחית מולדובה שהועסקה על ידי המשיבה (להלן - המעסיקה) כעובדת סיעוד החל מחודש יוני 2005 ועד להתפטרותה מן העבודה, שנכנסה לתוקף ביום 6.1.07.

ב.         בין הצדדים נחתם "חוזה העסקת עובד זר" בו מצוין בין השאר, כי "המעסיק זקוק לטיפול סיעודי במשך 24 שעות" וכי: " העובד מעוניין להעניק למעסיק את הטיפול הדרוש לאחר שהוסבר לו כי המעסיק זקוק לטיפול, סיוע וליווי בפעולות היום יום הבסיסיות, וכי הטיפול מחייב בין היתר, שהייה של 24 שעות בביתו של המעסיק". עוד נקבע בהסכם, כי " בגין עבודתו ישלם המעסיק למועסק לאחר ניכוי הוצאות לינה וכלכלה כחוק שכר של 550$ ארה"ב לחודש בהתאם לשער היציג ביום התשלום..." נקבע עוד, בין השאר, כי בנוסף על האמור תשלם המעסיקה לעובדת דמי כיס שבועיים ונסיעות בשיעור של 40 ש"ח לשבוע, וכן נקבע כי העובדת תקבל תוספת של 100$ למשכורת על השבתות שבהן היא נשארת לעבוד. כמו כן נקבע בהסכם, כי על כל צד להודיע לצד השני בכתב שבועיים מראש, על רצונו להפסיק את עבודתו, וכי " במידה ומועסק הפסיק את עבודתו ללא מתן הודעה מראש למעסיק, רשאי המעסיק לנכות משכרו של המועסק שכר בשווי שבועיים עבודה".

ג.         לא הייתה מחלוקת בין הצדדים, כי העובדת לא מסרה הודעה בכתב אודות התפטרותה.

ההליך בבית הדין האזורי

3.         בתביעתה טענה העובדת, כי שכרה בשנת העבודה הראשונה "הסתכם בסכום של 2,600 ש"ח לחודש ובתוספת הסכומים המותרים לניכוי, דהיינו, ביטוח בריאות מדור והוצאות כלליות מסתכם שכרה של התובעת בסכום של 2,890 ש"ח".

            לטענתה, שיעור שכרה היה נמוך משכר המינימום החודשי. בשנת העבודה הראשונה עמד ההפרש על 445 ש"ח לחודש, ובשנה השנייה אף גדל שיעור ההפרש, והוא עמד על 545 ש"ח. על כן טענה העובדת כי היא זכאית להפרשי שכר מינימום בשיעור כולל של 8,610 ש"ח.

            בנוסף טענה העובדת כי עבדה שעות רבות מעבר לשעות העבודה הרגילות. לטענתה היא החלה את יום עבודתה מדי בוקר בין השעה 7:00 ל-7:30  "על מנת להכין את ארוחת הבוקר עוד לפני שהנתבעת מתעוררת שכן הנתבעת סירבה לאכול את אשר בישלה עבורה התובעת, כשידעה שהאוכל הוכן על ידי התובעת". העובדת מציינת בכתב התביעה, כי המעסיקה התעוררה בשעה 10:00 בבוקר, ומאותה שעה טיפלה בה ועסקה בכל עבודות הבית "תוך שהנתבעת יוזמת אין סוף פעילויות חוזרות ונשנות כגון שטיפת רצפות, ניקוי חוזר ונשנה של המקרר..." ועוד. כך הייתה עסוקה באין סוף פעילויות עד השעה 10:00 בלילה.

            משעבדה מעבר לשעות העבודה הרגילות ועל סמך ההלכה הפסוקה, כפי שפורשה על ידה, בנוגע לתשלום גמול עבודה בשעות נוספות לעובדי סיעוד, עתרה לתשלום של 30% תוספת לשכרה לפי שכר מינימום.

            לטענת העובדת, בתום תקופה בת 18 חודשי עבודה התפטרה מן העבודה בשל תנאי עבודה שבהם אין לדרוש ממנה להמשיך ולעבוד, ועל כן זכאית היא לפיצויי פיטורים. העובדת הוסיפה עוד ותבעה פדיון חופשה ופדיון דמי הבראה. לטענתה, כשבועיים לפני התפטרותה דרשה להעלות את שכרה לשיעור של 700$ לחודש, ומשלא נענתה, התפטרה.

4.         בכתב ההגנה טענה המעסיקה כי העסיקה את העובדת במשותף יחד עם  מט"ב. בהמשך הדיון זנחה טענתה זו ולא עמדה עוד עליה. מכל מקום לפי טענת המעסיקה, חלק משכרה של העובדת מומן באמצעות תשלומים שהיא קיבלה ישירות ממט"ב, כך שבסופו של יום, ובהתחשב בניכויים המותרים, קיבלה שכר שהוא אף גבוה משכר המינימום. לטענת המעסיקה, העובדת לא עבדה יותר מ-8 שעות בממוצע, ואין היא זכאית לגמול כלשהו בגין עבודה בשעות נוספות. כמו כן נטען, כי העובדת התפטרה מן העבודה מרצונה, מבלי שהתלוננה קודם לכן על קיפוח  שקופחה בזכויותיה. לאחר שהתפטרה אף חתמה על מסמך כי אין לה כל טענות ותביעות כנגד המעסיקה. לטענת המעסיקה העובדת עזבה את עבודתה מבלי להמתין לקליטת עובדת סיעודית חדשה. המעסיקה אף דחתה את טענות העובדת בעניין תביעותיה לפדיון ימי חופשה ודמי הבראה.

5.         בדיון שקיים בית הדין האזורי העידו העובדת ומר הרצל דוני, בנה של המעסיקה. יצוין כי לתצהיר עדות ראשית שהגיש מר דוני צורפו מסמכים ובהם רישומים של מר דוני, המעידים לטענתו על סכומים שקיבלה העובדת בפועל מידי חודש בחודשו.

                                      פסק הדין של בית הדין האזורי

6.         בפסק דינו קבע בית הדין האזורי, כי מהימנה עליו עדותו של מר הרצל דוני בקשר לשיעור הסכומים שקיבלה העובדת מדי חודש בחודשו תמורת עבודתה, כפי שפורט בנספחים שצרף לתצהירו. על כן קבע בית הדין, כי המעסיקה הוכיחה תשלום הסכומים כפי שפורט בנספחים.

            בית הדין הוסיף וקבע כי  "רק חלק מן הסכומים ששולמו בפועל נמוך עשרות בודדות של שקלים משכר המינימום באותה עת (חלק אף גבוה ממנו), כך שלאחר קיזוז הניכויים המותרים על פי חוק עובדים זרים והתקנות שהותקנו מכוחו, אין התובעת זכאית להפרשי שכר מינימום כטענתה". לפי קביעת בית הדין, אפילו הייתה נדחית גרסת המעסיקה בדבר שיעור התשלומים כפי שפורט בנספחים לתצהירו של מר דוני, היה דינה של התביעה להפרשי שכר מינימום להידחות, וזאת נוכח הקביעה שבחוזה ההעסקה כי שכרה של העובדת יעמוד על 550$ "לאחר ניכוי הוצאות לינה וכלכלה". ההפרש הנתבע על ידי העובדת הינו בשיעור של כ-500 ש"ח לחודש. שיעור זה אף נמוך מן הסכום המותר לניכוי.

            את תביעת העובדת לגמול עבודה בשעות נוספות מצא בית הדין האזורי לדחות משני טעמים. ראשית-  לדעת בית הדין האזורי נכונה הגישה לפיה חוק שעות עבודה ומנוחה התשי"א-1951 (להלן- חוק שעות עבודה ומנוחה או החוק) אינו חל על העסקת העובדת, באשר טיב עבודתה מחייב "מידה מיוחדת של אמון אישי", ואף לא ניתן היה לפקח על עבודתה.