פיצוי בסך 10,000 ש"ח לעובדת שפוטרה בהיותה בהריון יומיים לפני שמלאו 6 חודשים להעסקתה

1.      התביעה שבפנינו עניינה עתירתה של התובעת ליתן סעד הצהרתי לפיו פיטוריה בהיותה בהריון נעשו שלא כדין וכן לחיוב הנתבעים בפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה עקב פיטוריה, לרבות אובדן השתכרות עבור יתרת תקופת ההריון ועד לתום 45 הימים שלאחר חופשת הלידה, פיצויי פיטורים בצירוף פיצויי הלנה, תמורת הודעה מוקדמת ופיצוי בגין הפרת חובת תום הלב כלפיה ועגמת הנפש שנגרמה לה עקב פיטוריה.

2.      הנתבעת 1 (להלן: " הנתבעת" או " החברה") הינה חברה אשר התאגדה ונרשמה בישראל, העוסקת, בין היתר, באספקת מזון ושירותי הסעדה למפעלים שונים ברחבי הארץ.

הנתבע 2 (להלן: " הנתבע") הינו מנהל הנתבעת  ובעל מניות בה.

התובעת החלה לעבוד אצל הנתבעת ביום 28.8.03, בחלוקת אוכל במטבח הנתבעת שבמפעל "איסכור" בקרית גת.

התובעת קיבלה מכתב פיטורים מהנתבעת הנושא תאריך 21.2.04 וחתום על ידי הנתבע ובו מצויין כי הפיטורים הינם "עקב צמצומים, שינויים ארגוניים ועקב החלטת הנהלת החברה".

התובעת היתה בהריון בעת פיטוריה.

ביום 30.4.04 נשלח לנתבעים מכתב מאת מר כהנים, מזכיר האיגוד המקצועי, בו נדרש תשלום של 5 ימי הודעה מוקדמת ותיקון מועד סיום העסקת התובעת במכתב הפיטורים. במכתב זה לא נאמר דבר באשר לפיטורי התובעת בהיותה בהריון.

3.      לטענת התובעת, היא פוטרה אך ורק משום היותה בהריון, תוך אפליה אסורה מחמת מינה והריונה, בניגוד להוראות חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח - 1988 (להלן:" חוק שוויון הזדמנויות בעבודה").

לטענתה, בכל תקופת עבודתה לא היו כל תלונות הנוגעות לטיב עבודתה ו/או איכותה והיא אף זכתה לשבחים ממנהלי המפעל ועובדיו.

כמו כן, לטענתה, מיד לאחר שפוטרה הציבו הנתבעים במפעל עובדת אחרת במקומה כך שלמעשה לא חל כל שינוי במצבת העובדים במפעל הנתבעת.

על פי הנטען, פיטוריה המיידיים מחמת הריונה בלבד, מהווים גם הפרה חמורה של חובת תום הלב הנדרשת מהנתבעים כצד להסכם עבודה על פי חוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973 (להלן:" חוק החוזים").

התובעת טוענת כי פיטוריה ביום 26.2.04, יומיים בלבד לפני שמלאו שישה חודשים להעסקתה בנתבעת, ללא היתר כדין מהממונה על חוק עבודת נשים - בטלים.

עוד טוענת התובעת כי על אף שפוטרה ביום 26.2.04, מכתב הפיטורים שקיבלה נשא תאריך 21.2.04, מתוך נסיון של הנתבעים להקדים כביכול את מועד פיטוריה בחמישה ימים, בכדי להתחמק בחוסר תום לב מהוראות חוק עבודת נשים, התשי"ד - 1954 (להלן:" חוק עבודת נשים").

לטענת התובעת, משפיטוריה נעשו שלא כדין, יש לראות ביחסי העבודה כאילו נמשכו עד לתום 45 הימים שלאחר חופשת הלידה, ולחייב את הנתבעים בתשלום שכר עבודה ו/או אובדן הכנסה עד למועד זה בסך 24,500 ש"ח (12.5 חודשים X 1,960 ש"ח), כמו גם פיצויי פיטורים בגין התקופה כולה בסך 3,018 ש"ח (1.54 שנים X 1,960 ש"ח) ותמורת הודעה מוקדמת של 16.25 ימים בסך 1,457 ש"ח.

עוד טענה התובעת, כי פיטוריה המשפילים על לא עוול בכפה תוך הפלייתה והפרת חובת תום הלב הסבו לה עגמת נפש רבה וכי על כן יש לחייב את הנתבעים בתשלום פיצוי בסך 30,000 ש"ח בגין עגמת הנפש שנגרמה לה.

התובעת טענה כי בנוסף לנתבעת יש לחייב את הנתבע, שהינו מנהל הנתבעת ושותף בה, באופן אישי, הן בהתאם להוראות החוקים הנזכרים לעיל והן מכוח חובת תום הלב האישית הנדרשת ממנו כנציג הנתבעת.

4.      לטענת הנתבעים, התובעת לא פוטרה בשל הריונה ולו מן הטעם כי לנתבעת או למי מגורמיה לא היתה ידיעה באשר להריונה של התובעת במועד פיטוריה והדבר נודע להם לראשונה עם קבלת דרישת התובעת לפיצוי. לטענתם, התובעת פוטרה בשל צמצומים וירידה בהיקף הפעילות של הנתבעת.

הנתבעים טוענים כי התובעת אכן עבדה עד ליום 26.2.04, אולם מכתב הפיטורים נמסר לה ביום 21.2.04, כך שניתנה לה הודעה על פיטוריה חמישה ימים בטרם אלו נכנסו לתוקף.

לטענת הנתבעים, המגבלה על פיטורי עובדת בהריון על פי חוק עבודת נשים אינה חלה על התובעת, שכן לא מלאו שישה חודשי עבודה מלאים לעבודתה בנתבעת, וממילא פיטוריה לא נבעו מהיותה בהריון. הנתבעים טענו כי לא ביקשו היתר לפיטורים שכן כלל לא ידעו על היות התובעת בהריון במועד פיטוריה.