השופט משה דרורי
:
כללי
1. בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט רם וינוגרד) דחה את תביעת המערער, לפיצויים בגין נזק גוף שנגרם למערער, תוך חיובו בהוצאות בסך 5,000 ש"ח (פסק דין מיום יח אדר א תשס"ח (24.2.08), בת.א. 11645/04; להלן - "פסק הדין").
האירוע
2. 2. המערער, יליד 3.6.88, נפגע בעינו מאבן שיידה בו חברו לכיתה, במהלך שיעור התעמלות, שהתקיים ביום 2.1.02. שני התלמידים לומדים בחטיבת הביניים, שהיא המשיבה השנייה, כאשר המשיבה הראשונה, מדינת ישראל, העסיקה את המורים ואת המנהל באותו בית הספר.
3. בית משפט קמא קבע כי האירוע של זריקת האבן היה כאשר התלמידים בכיתה היו בריצת חימום, בתחילת שיעור התעמלות. המורה להתעמלות נכח במקום, והביט לכיוון התלמידים הרצים. המערער, שהשתתף בריצה, נפגע מאבן שזרק אחד התלמידים שישב על הספסל. האבן פגעה בעינו של המערער.
נימוקי בית משפט השלום
4. בית משפט השלום הזכיר בפסק דינו, כי תופעת יידוי אבנים של ילדים בחבריהם, אינה חדשה, והביא פסיקה של בית המשפט העליון עוד משנות ה-50 של המאה העשרים, בהם נקבע כי אין לחייב מורים או מנהל של בית הספר באחריות לכך שתלמיד נפגע מזריקת אבן, כאשר הוכח כי בחצר בית הספר, בו היה האירוע, נכחה מורה מבית הספר (פיסקה 12 לפסק הדין).
בית משפט קמא הביא, בהמשך פסק דינו, פסיקה חדשה, הן של בית המשפט העליון והן של בית המשפט המחוזי, אשר הלכה באותו קו, ובה נקבע, כי אין מקום להטלת אחריות בנזיקין על בית ספר, על שלא עלה בידי הנהלת בית הספר, למנוע אירוע שארך שניות מספר, אשר בעקבותיו נפגע תלמיד בית הספר (פיסקה 13 לפסק הדין).
5. בית המשפט הוסיף ואמר, כי במקרה שלפנינו התלמידים היו תחת עינו הפקוחה של המורה להתעמלות, אך האבן יודתה במערער, לאחר מספר סיבובי ריצה, באופן מפתיע. על כן, לא ניתן להטיל אחריות על המורה או על הנהלת בית הספר, שכן אירוע פתאומי זה אינו ניתן לעצירה או למניעה, תחת השגחה מעולה, ככל שתהיה (פיסקה 14 לפסק הדין).
6. בבית משפט קמא, נטען על ידי המערער, כי התלמיד הפוגע, אשר יידה את האבן שפגעה בעינו של המערער, הוא תלמיד אלים, ולכן היה מקום להרחיקו מבית הספר, או לנקוט כלפיו באמצעים משמעתיים אחרים, אשר כתוצאה מהם, לא היה אותו תלמיד נוכח בשיעור ההתעמלות, שבו נפגע המערער. משלא עשה כן בית הספר, ראה בכך המערער התרשלות נוספת. השופט וינוגרד לא קיבל טיעון זה וקבע כי התלמיד זורק האבן הוא "
קונדסון" (זו לשונו של התובע בעדותו, אשר תאר את הילד הפוגע בו, בחיוך על שפתיו, במילים אלה: "
הילד בעייתי, הוא קונדסון כזה", כמצוטט בפיסקה 7 של פסק הדין), ואינו תלמיד אלים, ובכל מקרה, האלימות אינה קו המאפיין את מעשיו של מיידה האבן לעבר התובע (המערער שבפניי). לכן, אין לייחס אחריות למשיבות בשל עילה זאת (פיסקה 15 לפסק הדין).
7. חרף קביעת בית משפט קמא, כי המשיבות אינן אחראיות לנזק שנגרם לעינו של המערער, התייחס בית משפט השלום לשאלת הנזק "מעבר לנדרש". נקבע, כי אין מדובר בנזק משמעותי, וכי המערער, כיום, מתפקד באופן רגיל, ללא כל בעיות, כולל: אימונים בצבא במדבר (המערער כיום משרת בחטיבת גבעתי). לכן, אמר בית משפט קמא, כי אם היה מקום להטיל אחריות, היה פוסק בית המשפט סכום גלובלי של 40,000 ש"ח, וזאת בגין עוגמת הנפש של המערער, ההוצאות שנגרמו בעקבות הטיפולים בעינו של המערער, וכן לפיצוי ימי ההיעדרות המעטים של אימו, מעבודתה, ובשל הצורך להילוות אל המערער (פיסקה 17 לפסק הדין).
תמצית הטענות בערעור
8. המערער, בהודעת הערעור בכתב, מבקש לקבוע כי המשיבות אחראיות לנזק. כמו כן, מבקש הוא כי אם יתקבל ערעורו בעניין אחריות, יושת על המשיבות פיצוי כספי בסכום גבוה הרבה יותר ממה שהזכיר בית משפט קמא (ראה: פיסקה 7 לעיל), כולל: אובדן השתכרות בעתיד, בשיעור של 15% מהשכר הממוצע במשק (על פי אחוז הנכות הרפואית, לגירסת המערער), הוצאות רפואיות בעתיד, וסיעוד ועזרת הזולת בעבר ובעתיד.
9. בדיון לפנינו, התרכז בא כוח המערער, עו"ד עמוס גבעון, בטענה הראשונה והמרכזית, כי אחריותו של בית הספר לשלומו של התלמיד, הנמצא בחסותו של בית הספר, היא אחריות מוחלטת.
10. לחילופין, על בסיס ההנחה כי יש לקבוע את אחריות המשיבות על יסוד דיני הרשלנות, טוען המערער טענות אלה:
הראשונה, כי המשיבות לא הביאו כעד את מורה ההתעמלות, והדבר פועל לרעתם.
השניה, הילד מיידה האבן הוא אלים, ובית הספר ידע על כך, ומכל מקום, לא הביאו המשיבות, במסגרת עדיהם, את היועצת החינוכית של בית הספר, אשר יכלה לשפוך אור על אישיותו ואופיו של אותו ילד.
השלישית, המשיבות לא ערכו חקירה בעקבות האירוע, והעדר חקירה כזו מהווה נזק ראייתי למערער.
11. בא כוח המשיבות, עו"ד שמואל צור, תמך בפסק דינו של בית משפט קמא. הוא סבור, כי אין מקום לייחס לבית הספר אחריות מוחלטת. ככל שמדובר בטענות הדיוניות והראיתיות שטען המערער, בהנחה שמדובר ברשלנות, ענה בא כוח המשיבות כי לא היה צורך להביא כעדים, לא את מורה ההתעמלות (שגם לדברי התובע לא ראה את האירוע), ואף לא את היועצת החינוכית, ודי היה בכך שהמשיבות הביאו כעד מטעמם את מנהל בית הספר, שפרס את מלוא הנתונים. בא כוח המשיבות, הוסיף וטען כי הוא מוכן לקבל את מלוא גירסת המערער, וגם על בסיס מערכת עובדתית זאת, אין המשיבות - אליבא דעורך דינן - אחראיות לנזק.
דיון
12. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, במוצגים ובעיקרי הטיעון של שני הצדדים, ולאחר ששמענו את טענות באי כוח הצדדים בדיון שבפנינו, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הערעור.