השופטת א' חיות:
העמותה העותרת מבקשת כי נורה ללשכת העיתונות הממשלתית (להלן: המשיבה 1) לשלול או להימנע מלהאריך את תוקף תעודות העיתונאי שניתנו על ידה לעובדי רשת הטלוויזיה הצרפתית France 2 (להלן: המשיבה 2) וביניהם שארל אנדרלין, כתב הרשת בישראל (להלן: המשיב 3), עד אשר תתנער בפומבי מהאמור בכתבה ששידרה כמפורט להלן ותתנצל על התנהלותה בקשר עם שידור אותה הכתבה.
רקע הדברים
1. ב-30 בספטמבר 2000, סמוך לאחר פרוץ אירועי הדמים שנודעו בכינוי "האינתיפאדה השניה", התנהלו חלופי אש בין כוחות צה"ל לשוטרים פלסטינים באזור נצרים שברצועת עזה ואלה סוקרו בכתבה ששידרה המשיבה 2 באותו היום. באותה כתבה נאמר על ידי המשיב 3 בצרפתית על רקע הסרט שתיעד את חלופי האש כי עוברי אורח ונהגים נקלעו לחלופי האש וכי נער כבן 12, מחמד א-דורה (להלן: א-דורה) נהרג ואביו שהיה עימו וניסה לגונן עליו נפצע קשה מירי שכוון לעברם על ידי חיילי צה"ל, ובתרגום לאנגלית:
Here Jamal and his son Mohamed are the target of the gunfire from the Israeli positions. Mohamed is twelve years old, his father tries to protect him. He waves his hand ... But a new round of fire bursts out. Mohamed is dead, his father seriously wounded. A Palestinian policeman and an ambulance driver also lost their lives during this battle.
הכתבה הופצה על ידי המשיבה 2 לכלי תקשורת בינלאומיים, ובכללם כלי תקשורת ערביים, והיא שודרה ברחבי העולם. למחרת היום ובהתבסס על האמור בכתבה, הודיע ראש אגף מבצעים בצה"ל, האלוף גיורא אילנד, כי יש סבירות גבוהה שא-דורה אכן נהרג מירי חיילי צה"ל וסגן הרמטכ"ל הביע, בשם צה"ל, צער על מותו.
2. לאחר זמן מה החלו עולים ספקות לגבי ההנחה שא-דורה ואביו נפגעו מירי של חיילי צה"ל. לפיכך הורה אלוף פיקוד דרום דאז, יום-טוב סמיה, על עריכת בדיקה בידי גורמים מקצועיים מתאימים ולאחר ניתוח בליסטי של זוויות הירי קבעו אותם הגורמים כי נוכח המיקום בו שהו א-דורה ואביו לעומת מיקומה של עמדת צה"ל בצומת נצרים, אין זה סביר כי הם נפגעו מירי של חיילי צה"ל. מאמרים שפורסמו על ידי עיתונאים בצרפת ובארה"ב וכן על ידי פרופ' ריצ'רד לנדס בארה"ב קבעו אף הם כי א-דורה לא נהרג מאש חיילי צה"ל וחלקם אף תמכו בסברה כי הסצינות הנראות בכתבה בוימו. להשלמת התמונה יצויין כי המשיבים 2 ו-3 הגישו בצרפת תביעות לשון הרע נגד הכתבים קרסנטי וגוז אשר פרסמו מאמרים ברוח זו ובית המשפט בצרפת קיבל את התביעות וקבע כי קרסנטי וגוז אחראים בלשון הרע. אולם בפסק-דין של בית המשפט לערעורים שניתן לאחרונה (ביום 21.5.2008), התקבל ערעור שהגיש קרסנטי בעניין זה, פסק הדין דלמטה בוטל והתביעה נגדו נדחתה (Karsenty c. Enderlin et Societe Nationale de Television France 2, Cour D'Appel De Paris, chambre 11, section A, 2008).
3. העותרת סבורה אף היא כי הכתבה אינה משקפת את שאירע במציאות ומשכך פנתה ביום 1.2.2007 אל מנהל המשיבה 1, דניאל סימן, ודרשה כי המשיבה 1 תשלול או שלא תאריך את תוקף תעודות העיתונאי המונפקות על ידה לעובדי המשיבה 2 בישראל, עד אשר זו תתנער בפומבי מן האמור בכתבה, תבהיר כי אשמת מותו של א-דורה אינה רובצת לפתחה של מדינת ישראל ותתנצל על התנהלותה ועל הנזקים שנגרמו בעטיה. דרישה זו נדחתה על ידי המשיבה 1. בתשובתו מיום 23.9.2007 הטעים עם זאת מנהל המשיבה 1 כי טענת העותרת לפיה הכתבה בוימה מקובלת עליו בציינו כי לאחר הפצת הכתבה:
החלה דרך ארוכה לחשיפת האמת ולביסוס העובדה הידועה לנו כיום, שהאירועים באותו יום למעשה בוימו ע"י צלם הרשת בעזה, מר טלאל אבו-רחמה. ועדת החקירה הישראלית כללה מדענים ומומחים לרפואה משפטית. מהר מאוד התברר שהאירועים לא יכלו להתקיים, כפי שתוארו על ידי כתב הרשת הצרפתית שארל אנדרליין, מאחר והם נוגדים את חוקי הפיסיקה. הועדה הסיקה שלא היתה באפשרותם המעשית של חיילי צה"ל לראות את הילד ואביו ויתרה מכך, גם כלל לא ניתן היה לפגוע בהם במקום בו הסתתרו לפי הדיווח.
עוד ציין מנהל המשיבה 1 במכתבו כי תחקירים שהתפרסמו בשנים האחרונות העלו שאלות נוקבות באשר לאמיתות הסיפור והטילו דופי בהתנהלות המשיבה 2 בכל הקשור לדיווח העיתונאי באותו יום. ואולם, כך הדגיש מנהל המשיבה 1, אין כל הוכחה שהמשיב 3 היה שותף למעשיו של הצלם טלאל אבו-רחמה "בביום מכוון וביצירת עלילה נגד מדינת ישראל". משכך מדובר בהתנהלות בלתי מקצועית של המשיבה 2 ועובדיה שהטיפול הראוי בה הינו במישור התקשורתי-ציבורי, כפי שאף סבר היועץ המשפטי לממשלה משהובא העניין לבחינתו. מנהל המשיבה 1 הוסיף והדגיש, כי על פי הכללים המנחים את פעולת המשיבה 1 לא ניתן בנסיבות אלה לשלול את תעודות העיתונאי של עובדי המשיבה 2, וכלשונו:
על אף כל האמור לעיל ולמרות שברור שרשת הטלוויזיה "פראנס 2" ועובדיה לא הקפידו בדיווח מקרה מחמד אדורה על מקצועיות עיתונאית, כללי לשכת העיתונות הממשלתית (לע"מ) אינם מאפשרים שלילה גורפת של תעודות העיתונאי שברשותם.
תעודות לע"מ מוענקות לעובדים בגופי תקשורת העומדים בתנאי הסף של כללים לקבלת התעודה. איכות העבודה, דעות ויכולת מקצועית אינם מהווים קריטריון או תנאי כלשהו בשיקולים להענקת התעודה.
משנדחתה בקשת העותרת כאמור, הוגשה על ידה העתירה שבכאן.
טענות הצדדים
4. העותרת סבורה כי יש לאמץ את הגרסה, המגובה במחקרים ותחקירים שבוצעו על ידי צה"ל ועל ידי אנשי אקדמיה ועיתונאים זרים ובלתי תלויים, כי א-דורה ואביו לא נורו על ידי חיילי צה"ל וכי הכתבה בוימה. בהקשר זה מדגישה העותרת, בין היתר, כי המסקנה בדבר מותו של א-דורה, כמו גם המסקנה שמוות זה נגרם מירי חיילי צה"ל, אינה משתקפת מן התמונות ששודרו בכתבה והיא עולה רק מן המלל הנלווה אליהן. עוד מדגישה העותרת כי המשיב 3 לא שהה כלל במקום בעת האירוע ודיווחו נעשה בדיעבד על סמך התמונות שהעביר אליו טלאל אבו-רחמה, צלם פלשתיני מקומי. לטענתה, המשיבים 2 ו-3 מסרבים לחשוף את מלוא החומר המצולם שנמצא בידיהם, בשל רצונם להסתיר את העובדה שהסרט מבויים. העותרת מוסיפה וטוענת כי גם אם המשיב 3 לא היה מעורב בביום הסרט היה עליו להימנע משידורו, שכן די בצפיה שטחית בו כדי להגיע למסקנה שהוא מבויים. לחלופין טוענת העותרת כי גם אם הסרט לא בוים, הכתבה אינה עומדת בסטנדרטים עיתונאיים מקובלים וכי המשיבים 2 ו-3 נהגו רשלנות חמורה בהכנתה בהוסיפם לסרט מלל חסר בסיס שלא נבדק. כן טוענת העותרת כי על אף התחקירים שנערכו בידי גורמים שונים המשיבים 2 ו-3 מתבצרים בעמדתם ולא מודים שהאמור בכתבה מוטעה. עוד טוענת העותרת כי יש בכתבה משום הסתה והדחה נגד מדינת ישראל, כי שידורה גרם להשתלהבות יצרים, כי עד היום היא משמשת בידי גורמים קיצוניים הצדקה למעשיהם וכי התמשכות שתיקתה של "ישראל הרשמית" בעניין זה העצימה וקיבעה בתודעה הערבית והבינלאומית את הטיעון שחיילי צה"ל הם אלה שירו בא-דורה בכוונה ובדם קר.
5. העותרת מוסיפה וטוענת כי החלטת המשיבה 1 שלא לשלול בנסיבות אלה ואף לא להימנע מחידוש תעודות העיתונאי לעובדיה של המשיבה 2 ובהם המשיב 3, היא החלטה הלוקה בחוסר סבירות קיצוני היורד לשורשו של עניין וכי המשיבה 1 לא שקלה את כל השיקולים הרלבנטיים בהקשר זה ולמצער לא נתנה להם משקל ראוי. העותרת סבורה כי אין לאנשי תקשורת זכות קנויה לקבל מהמשיבה 1 תעודת עיתונאי ולטענתה היה על המשיבה 1 בנסיבות שנוצרו לבחון מחדש את החלטתה בדבר מתן תעודות עיתונאי לעובדי המשיבה 2 ולהורות על שלילתן או על אי הארכת תוקפן. העותרת חולקת על עמדת המשיבה 1 כי אין זה מסמכותה על פי "כללי לשכת העיתונות הממשלתית בדבר תעודות ואישורים לעיתונאים, לטכנאי שידור ולעוזרי תקשורת" (להלן: כללי לשכת העיתונות) לשלול את תעודות העיתונאי של עובדי המשיבה 2. היא מדגישה כי התנאים המנויים בכלל 3 לכללי לשכת העיתונות לעניין מתן תעודת עיתונאי אינם רשימה סגורה וכי למשיבה 1 נתון בהקשר זה שיקול דעת רחב, כפי העולה מהחלטות אותן קיבלה בעבר בדבר הגבלת מספר מקבלי התעודות לתושבי הרשות הפלסטינית ובדבר שלילת תעודות העיתונאי של שני כתבים של רשת הטלוויזיה של אבו דאבי באפריל 2002.
עוד טוענת העותרת כי גם אם כלל 3 לכללי לשכת העיתונות מונה רשימה סגורה של מקרים לעניין מתן או אי מתן תעודת עיתונאי, ניתן לסטות מן האמור בכללים אלה, שאינם אלא הנחיות פנימיות, מקום שהתקיימו נסיבות ראויות המצדיקות זאת. לדעת העותרת יש אכן הצדקה לכך במקרה דנן משום שמתן תעודות עיתונאי לאנשי תקשורת, אזרחים כזרים, נועד לסייע ולהקל על העיתונאים ועל עובדי התמך בתקשורת ולתרום בכך לקידום זכותו של הציבור לדעת ולחופש הביטוי וחופש העיתונות. אך כאשר כלי תקשורת חוטא בדיווח מוטה, מגמתי ושקרי, אין הוא משרת תכלית זו. לטענת העותרת אין לתת הגנה לכלי תקשורת ולאנשי תקשורת המוציאים את דיבת המדינה וצה"ל רעה, אלא יש להוקיעם ולנקוט נגדם צעדים של ממש. עוד טוענת העותרת כי שלילת תעודות העיתונאי הוא צעד מידתי ומתון וכי מכל מקום המשיבים 2 ו-3 יכולים למונעו אם יתנצלו, יבהירו את העובדות לאשורן ויתחייבו לעמוד להבא בסטנדרטים של עבודה עיתונאית אובייקטיבית. העותרת מוסיפה ומדגישה כי במישור העובדתי קיבלה המשיבה 1 את טענותיה, כעולה ממכתבו של מנהל המשיבה 1 מיום 23.9.2008, ומשכך יש בנמצא ראיות מנהליות מספיקות עליהן ניתן לסמוך לצורך נקיטת ההליכים אותם דרשה נגד המשיבים 2 ו-3. לטענתה כך הם פני הדברים אף שהיועץ המשפטי לממשלה החליט שלא לנקוט נגדם בהליכים פליליים. לבסוף טוענת העותרת כי חובה היא המוטלת על המשיבה 1 לשלול את תעודות העיתונאי של המשיב 3 ושל יתר עובדי המשיבה 2 בנסיבות המקרה דנן והימנעותה מעשות כן מסייעת להפוך את האמור בכתבה לאמת היסטורית.
6. המשיבה 1 טוענת מנגד כי דין העתירה להידחות וכי ההחלטה שלא להיענות לבקשת העותרת מצויה במתחם הסבירות ואין עילה להתערב בה. לטענתה, התנאים למתן תעודת עיתונאי הקבועים בכללי לשכת העיתונות אינם עוסקים בתוכנם של הפרסומים או ברמתם המקצועית של אמצעי התקשורת או של מקבלי התעודה, שכן בשיטת משפט דמוקרטית ופלורליסטית אין זה מתפקידה של הרשות לבחון תכנים חדשותיים באופן העלול לעורר טענה, ולו לכאורה, כי יש בפעילותה כדי להכביד על השמעת דעות שהמדינה חולקת עליהן. המשיבה 1 טוענת כי תעודות העיתונאי הוענקו לעובדי המשיבה 2, ובהם המשיב 3, מאחר שעמדו בכל התנאים הקבועים בכללים וכי לאחר ששקלה את מכלול השיקולים והאינטרסים הצריכים לעניין ואיזנה ביניהם בצורה סבירה לא ראתה מקום לשלול תעודות אלה מידיהם או שלא לחדשן כדרישת העותרת. המשיבה 1 מדגישה בטיעוניה כי מתן התעודות אינו מלמד על הסכמה מצידה לתוכן הדברים שפורסמו בכתבה והיא מוסיפה ומציינת כי בעבר אכן שללה תעודות מעיתונאים, אך זאת עשתה עקב הפרה בוטה של כללי הצנזורה שהיה בה כדי לסכן את חיילי צה"ל ואין הנדון דומה לראיה. עוד טוענת המשיבה 1 כי כיוון שלשיטתה אין מקום בנסיבות העניין לשלול את תעודות העיתונאי של עובדי המשיבה 2, היא מבקשת להשאיר בצריך עיון את השאלה האם במקרי קיצון תראה עצמה מוסמכת לשלול תעודות עיתונאי או להימנע מלתיתן בשל תוכן כתבות שפורסם.
7. המשיבים 2 ו-3 טוענים אף הם כי דין העתירה להידחות. לטענתם לוקה העתירה בשיהוי ניכר משום שהוגשה כשבע שנים לאחר שידור הכתבה וזמן רב לאחר שהושמעו הטענות בדבר היותה מבויימת. עוד נטען כי העותרת לא צירפה לעתירה כמשיבים את כל עובדי המשיבה 2 העלולים להיפגע באופן אישי מן הסעד שהתבקש. בשל שתי טענות מקדמיות אלה סבורים המשיבים 2 ו-3 כי מן הדין לדחות את העתירה על הסף. לגוף העניין טוענים המשיבים 2 ו-3 כי לא קיימת עילה להתערב בהחלטת המשיבה 1 שאינה מוסמכת לשלול תעודות עיתונאי או שלא לחדשן בשל תוכנן של כתבות שפורסמו. לטענתם, אף שאישורה של המשיבה 1 והתעודות אותן היא מנפיקה אינם תנאי לעיסוק במקצוע העיתונות בישראל, הלכה למעשה יש הכרח בקבלתן שכן ויזות עבודה ניתנות על בסיס אישורה של המשיבה 1 ואי מתן תעודת עיתונאי מכביד באופן ניכר על האפשרות לקבלת מידע. המשיבים 2 ו-3 מפנים לכללים 3 ו-10 לכללי לשכת העיתונות מהם עולה כי תכנים ששודרו על ידי גוף אותו משרת הכתב אינם שיקול רלבנטי לצורך הענקה או שלילה של תעודת עיתונאי, והם מוסיפים כי זוהי הנורמה הראויה לעניין זה, כי תעודת עיתונאי אינה ניתנת כפרס הצטיינות וכי אין זה מתפקידה של המשיבה 1 לבחון את כשירותם ואת טיב עבודתם של העיתונאים. על כן הם טוענים כי אף אם הם התרשלו בעבודתם, דבר המוכחש על ידם, אין מקום לשלול את התעודות שבידיהם. עוד טוענים המשיבים 2 ו-3 כי הסעד המבוקש על ידי העותרת מלמד שכל רצונה הוא כי יודו בביום הסרט ויתנצלו על הנזקים הנטענים שגרמו ולגישתם חותרת העותרת להגבלת חופש הביטוי שלהם ממניעים פוליטיים שאינם יכולים להוות בסיס להחלטה בדבר שלילת תעודת עיתונאי. המשיבים 2 ו-3 גורסים כי הסרט נשוא העתירה אותנטי וכי המלל אשר ליווה את הכתבה מפי המשיב 3, שיקף את הדברים כפי שנצפו ונמסרו לו על ידי הצלם. לטענתם הם פעלו בכל הנוגע לכתבה על פי סטנדרטים מקצועיים וראויים, בהדגישם כי לאחר שידור הכתבה שידרו כל תגובה רלבנטית ומהימנה שהובאה לידיהם. עוד טוענים המשיבים 2 ו-3 כי הם הביעו נכונות להקמת ועדת חקירה לבחינת הפרשה ואף התחייבו להעמיד לעיונה את מלוא החומר, אך המדינה לא הקימה ועדה כזו ומעמדה המשפטי והחוקי של ועדת הבדיקה שהניחה ממצאיה בפני אלוף פיקוד דרום אינו ברור. ועדה זו, כך נטען, היא פרי יוזמה של שני אזרחים, מעולם לא הוצא לה כתב מינוי ואף ממצאיה מוטלים בספק. המשיבים 2 ו-3 מוסיפים וטוענים כי מכתבו של מנהל המשיבה 1 אל העותרת הינו בגדר חריגה מסמכות, שכן הוא קבע כעובדות נושאים השנויים במחלוקת ושם עצמו כשופט והם דוחים את תוכנו. לבסוף טוענים המשיבים 2 ו-3 כי המשיבה 1 אינה רשאית לשלול את תעודת העיתונאי בהיותה חיונית לאיסוף מידע, אלא בהתאם לנוסחאות האיזון שנקבעו בפסיקה לעניין פגיעה בחופש הביטוי העיתונאי. בענייננו שקלה המשיבה 1 את כל השיקולים הצריכים לעניין והחלטתה שלא להיענות לדרישות העותרת הינה סבירה וראויה ואין מקום להתערב בה.