החלטת ביה"ד הרבני שלא להאריך מועד להגשת ערעור - פגיעה מהותית בכללי הצדק הטבעי

השופטת ע' ארבל:

           העתירה שלפנינו מופנית נגד החלטת בית הדין הרבני הגדול לדחות את בקשת העותרת להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בירושלים, אשר במסגרתו נדחתה תביעתה להכרה בזכויותיה בדירה בה התגוררה עם המשיב 2 ועם ילדיהם המשותפים.  

           ביום 9.5.07 התקיים דיון ראשון בעתירה ובעקבותיו הוצא ביום 17.8.07 צו על-תנאי. לאחר שהוגשו תגובות עדכניות מטעם הצדדים התקיים ביום 19.3.08 דיון נוסף בעתירה. עתה הגיעה העת להכריע בעתירה.

הרקע לעתירה

1.        העותרת והמשיב 2 נישאו בשנת 1987 ולהם שישה ילדים, אשר במועד הגשת העתירה היו כולם קטינים. בשנת 2000 החלו להתנהל בין בני הזוג הליכי גירושין בבית הדין הרבני האזורי בירושלים: תחילה, הגיש המשיב 2 לבית הדין הרבני תביעה נגד העותרת לשלום בית ולחלופין לגירושין, ובה כרך את כל ענייני הרכוש המשותף של בני הזוג. בהמשך, הגישה גם העותרת לבית הדין תביעת גירושין ובה כרכה אף היא את נושא הרכוש. ביום 28.7.03 הכריז בית הדין על גירושיהם של בני הזוג בפסק דין שזו לשונו:

"א. הצדדים מתגרשים זמ"ז הג"פ כדמו"י.

ב. לצדדים אין דירה משותפת.

ג. לצדדים 6 ילדים משותפים שנמצאים בנתיים בהחזקה  

    זמנית של האם והאב משלם מזונות לפי פס"ד של      

    בימ"ש.

ד. האב מקבל את הילדים לביקורים כפי הסדר שנקבע

    בביה"ד יקבע תאריך לדיון.

ה. האישה ויתרה על כתובתה" (נספח כ"ו לעתירה).

           אף שנושא חלוקת הרכוש המשותף של בני הזוג נדון במסגרת ההליכים שהתנהלו בפני בית הדין עובר למתן פסק הדין, בפסק הדין עצמו לא הוכרע נושא זה. בהמשך, התנהלו בין הצדדים מגעים להסדרת הסוגיות הרכושיות וכן התנהלו בפני בית הדין הרבני האזורי דיונים בנושא. בסיכומו של דבר, ביום 14.4.05 דחה בית הדין הרבני האזורי את תביעת העותרת בהתייחס לזכויותיה בדירת המגורים של המשפחה (להלן: הדירה). בית הדין התייחס להסכם שנערך בין בני הזוג בשנת 2000 ובו הועברו לעותרת מחצית הזכויות בדירה, אך ציין מנגד כי ההסכם כלל לא הובא לידיעת בית הדין; כי במהלך כל הדיונים בפניו ובטיוטות שגובשו להסכמים בין בני הזוג לא עלה מצד העותרת כל טיעון ביחס לבעלותה על הדירה; וכי תביעתה בעניין זה הוגשה על-ידי בא-כוחה רק בחלוף שנה ממועד הגירושין. לסיכום, קבע בית הדין כי "לאור כל הנ"ל אין ביה"ד נזקק לתביעה חדשה על הסכם ממונות שערכו הצדדים אצל עו"ד", ומשכך- נדחתה הלכה למעשה תביעת העותרת בעניין זה.

2.        העותרת, אשר סברה כי יסודו של פסק הדין בטעות, ביקשה לערער עליו לבית הדין הרבני הגדול. מאחר ומצבה הכלכלי לא אפשר לה להעמיד לעצמה ייצוג משפטי, פנתה העותרת ביום 1.6.05 ללשכה לסיוע משפטי לקבלת סיוע בהגשת הערעור. יצוין, כי אין מחלוקת בין הצדדים על כך שפסק הדין, אשר ניתן כאמור ביום 14.4.05, הודפס רק ביום 3.5.05, נשלח לידי בא-כוחה של העותרת דאז ביום 5.5.05, והגיע לידיו בפועל במועד כלשהו לאחר מכן שאינו ידוע לעותרת במדויק.

           עקב עיכובים שחלו בטיפול בפניית העותרת ללשכה לסיוע משפטי, ולטענתה-  חרף פניותיה להחשת הדבר, העותרת זומנה לראיון בלשכה רק ביום 1.1.06. ביום 22.1.06 - בחלוף למעלה משישה חודשים ממועד פנייתה הראשונה - נענתה בקשת העותרת לקבלת ייצוג. מינוי לייצוגה של העותרת נתקבל בפועל במשרד באת-כוחה הנוכחית ביום 24.1.06. מספר ימים לאחר מכן, ביום 30.1.06 - ומשחלף בינתיים המועד להגשת ערעור על פסק הדין - הגישה העותרת לבית הדין הרבני הגדול, באמצעות באת-כוחה, בקשה להארכת מועד להגשת ערעור ולצידה את הערעור עצמו. ביום 1.2.06 דחה בית הדין הרבני הגדול את הבקשה להארכת מועד, בקבעו כך:

"ביה"ד הגדול החליט כדלהלן:

"הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דין שניתנה ביום ה' בניסן תשס"ה נדחית"" (נספח א' לעתירה).

           על כך העתירה שלפנינו.