בהליך זה המבקשים, סטודנטים באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, והאגודה לזכויות האזרח בישראל, עותרים להצהיר על בטלות סעיף ט' לתקנות הנהוגות במוסד זה ביחס לפעילות ציבורית ופוליטית, שעל-פיו נאסר לקיים בתחומי האוניברסיטה אסיפות והפגנות בנושאים פוליטיים ושאינם בגדר הקונצנזוס הלאומי-ציבורי, אלא אם כן אלה מתבצעים באולמות סגורים.
משמע - נאסר על קיום הפגנות פוליטיות "תחת כיפת השמיים", בתחומי האוניברסיטה, והמבקשים טוענים כי תקנה זו בטלה היא, וכי חובה על המשיבה להיערך ולקבוע הסדרים אשר יאפשרו לקיים הפגנות כאלה גם בשטח הפתוח של האוניברסיטה.
הטענה המרכזית שבפיהם הינה שסעיף ט' לתקנות אינו עומד באמות המידה החוקתיות הקבועות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ויתר על כן, הוא סותר את הוראות חוק זכויות הסטודנט, תשס"ז-2007.
המבקשים טוענים לקיום חובה על רשויות האוניברסיטה לכבד את עקרונות חופש הביטוי וחירות ההפגנה, גם בנושאים פוליטיים, ולהחלת הדינים הנוגעים להתנהלות רשויות שלטוניות וציבוריות על הנהלת המוסד, על בסיס זה שמדובר בגוף שהוא "דואלי", משמע דו-מהותי אשר לצד היותו מוסד אקדמי שאינו זרוע או רשות שלטונית, הוא גם מוסד ציבורי הכפוף לכללי המשפט הציבורי, ומשום כך כפופה התנהלותו לשבט הביקורת השיפוטית של ביהמ"ש הרשאי לבחון את תקפות ונפקות הכללים התקנוניים הנוהגים בו. ראה ניסוחו הקולע של כב' השופט (כתוארו אז) נ' הנדל
בע"א 1038/00 (ב"ש)
פנר נ' אוניברסיטת בן גוריון בנגב, פ"מ תשס"א(1) 310,323: "האוניברסיטה נהנית ממעמד של גוף בעל דואליות נורמטיבית. הנאה זו אוצרת בתוכה חובות. היא מוסד בעל מאפיינים פרטיים וציבוריים כאחד".
סעיף ט' לתקנות האוניברסיטה, מיום 29/12/92, קובע את האיסור נשוא ההליך, בזו הלשון:
"פעולות פוליטיות אשר תאושרנה תתקיימנה אך ורק בתוך אולמות האוניברסיטה ותהיינה פתוחות להנהלת האוניברסיטה או נציגיה. לא תתקיימנה אסיפות או הפגנות פוליטיות תחת כיפת השמים, למעט מיקרים מיוחדים של אסיפות בעניינים סטודנטיאליים או בנושאים של קונצנזוס לאומי וציבורי מקיף שיאושרו על פי תקנון זה".
חוק זכויות הסטודנט תשס"ז-2007, אשר נכנס לתוקף ב-1/09/07, מעגן בסעיף 6 את זכות הסטודנטים לחופש ההפגנה, בקובעו
"לכל סטודנט החופש להתארגן ולהפגין בכל תחום ונושא, לרבות בנושאים הנוגעים לסטודנטים ולזכויותיהם, לפי הכללים הקבועים לעניין זה בתקנון המוסד".
ואילו סעיף 7 של החוק מחייב כי
"מוסד לא ימנע ממועמד או מסטודנט לממש את זכויותיו לפי פרקים ב-ה", כאשר חובה זו חלה בעליל גם על הזכויות הקבועות בסעיף 6 הנ"ל, לפי שהוא כלול בפרק ב' של החוק אשר כותרתו "עקרונות יסוד".
טענה מרכזית של המבקשים היא, איפוא, כי האיסור הגורף על הפגנות פוליטיות תחת כיפת השמיים יש בו לסתור, חזיתית, את מצוות המחוקק המקנה לסטודנטים חופש הפגנה "בכל תחום ונושא", כאשר נאסר על המוסד האקדמי למנוע את מימוש הזכות הזו.
המשיבה טוענת לתוקפה של תקנת האיסור הזו ולחוקיותה, ממספר נימוקים, ומעלה טענות מקדמיות שבכוחן, לשיטתה, להביא לסילוק התביעה על הסף, ואף טרם דיון בה לגופה.
טענות הסף עניינן היעדר יריבות או אינטרס לגיטימי של המבקשים, אי מיצוי הליכים ושיהוי.
לגופו של עניין, האוניברסיטה טוענת כי המשפט הציבורי אינו חל לגביה בהקשר הנדון, אף אם יש לראות בה גוף דו-מהותי, וכן כי ההגבלה על מקום ההתכנסות בנושאים שנויים במחלוקת, והאיסור לעשות כן בשטחים פתוחים היא הגבלה ראויה ומידתית ומשקפת איזון זהיר בין השמירה על חופש הביטוי הפוליטי של הסטודנטים ולבין השמירה על הסדר הציבורי בתחומי הקמפוס ועל הפעילות האוניברסיטאית הסדירה של מחקר והוראה.
השיקול המנחה את האוניברסיטה בהתקנת האיסור הנדון הוא החשש להפרות סדר ושיבוש מהלך הלימודים בעטיין של אסיפות והפגנות בנושאים פוליטיים וכאלה השנויים במחלוקת ציבורית, והיעדר משאבים ויכולות למוסד האקדמי להתמודד עם אבטחת אירועים בעלי פוטנציאל התלקחות, באופן שימנע התנגשויות ואף אלימות, בין בעלי הדעות הנוגדות, כאשר משימה אבטחתית זו קלה יותר למימוש באולמות הסגורים, ותיעול הפעילות לאלה אף מונע את החשש מפגיעה בחיי השיגרה והלימודים האקדמיים שהוא חשש ממשי וכבד משקל כאשר מדובר על פעילות בשטחים הפתוחים.
בשיקוליה אלה, ובאיזון שנעשה על ידה, רואה המשיבה אף משום קיום נאות ומאוזן של הוראת סעיף 6 של חוק זכויות הסטודנטים, והיא שוללת כי התקנה הנדונה מפרה את החוק, מה גם שלפי הגישה הפרשנית שהיא נוקטת בה, מלכתחילה אין סעיף 6 מתייחס לעיגון חופש ההפגנה בכל איזורי הקמפוס, אלא נועד למנוע ממוסדות אקדמיים לאסור על הלומדים בהם, באופן כללי, את העיסוק בעניינים פוליטיים ואת ההתארגנות וההפגנה לשם הבעת דעותיהם.
ראיתי לדחות את הטענות המקדמיות, ולהחליט לגופה של המרצת הפתיחה, ואפרט בתמצית ממש את טעמי אי-קבלת טענות הסף.
היעדר יריבות או אינטרס
- נכון הוא שהרקע להגשת ההליך הנוכחי אינו סירוב נקודתי וספציפי של המשיבה לקיום הפגנה מסוימת אשר מי מהמבקשים חפץ לקיים בשטח פתוח, ולמעשה אנו עוסקים ב"עותרים ציבוריים" החפצים ללבן עניין עקרוני וכללי, אולם, גם מבלי להכנס לשאלה אם בהליך האזרחי שלפני (תביעה לסעד הצהרתי), יש מקום למוסד "העותר הציבורי", הנקוט בעתירות לבג"ץ או בעתירות מנהליות, ניתן להסתפק בכך שכתב התביעה מפרט (פרק א'7) הפגנות פוליטיות שהתבקש ע"י סטודנטים, ובהם חלק מהמבקשים, לקיימם בשטחים הפתוחים בקמפוס, ואשר סורבו מטעמי תחולת תקנה ט'.
מהתכתובת שצורפה והמפרטת את טעמי הסירוב מטעם רשויות המשיבה, ברור, שכל בקשה עתידית דומה אף היא תתקל באותו מענה, וכי זו המדיניות הנוהגת בכגון דא, ואין פסול בכך שהמבקשים, במקום להתדיין בעתיד בבהילות על רקע בקשה ספציפית התלויה ועומדת להפגין, חפצים "להקדים תרופה למכה" ולקבל הכרעה של ביהמ"ש בשאלה העקרונית, כבר כעת.
לא ניתן לחלוק על כך שכאשר סטודנט הפונה, בעצמו, או דרך אגודת הסטודנטים, לבקש היתר לאסיפה או הפגנה שהוא מעוניין לארגן, זוכה לסירוב ודחיית בקשתו, הרי עניינו המיידי והאינטרס האישי שלו נפגעים ומקימים לו זכות לעתור לסעד, מקום שהוא זכאי לו על-פי הדין.
אי מיצוי הליכים
- המשיבה מפנה לערכאת ערעור - ועדה מיוחדת הקיימת על-פי סעיף יא' לתקנון ואשר מוסמכת לדון בעניינם של אלה שבקשתם לעריכת הפגנה נדחית.
אמנם, ככל הנראה לא מיצו המבקשים הליך זה באותן הפגנות שסורבו ע"י המשיבה, אולם ההליך הערעורי הזה נועד לבחון רק את ההחלטה הספציפית והממוקדת בעניין מסויים ואין מדובר בגוף אשר רשאי או יכול אפקטיבית להכריז על בטלות תקנה ט', אלא לכל היותר לבדוק את יישום התקנה והצדק הסירוב במקרה נתון.