א.
רקע ועובדות:
1. 1. התובע, הנו בחור צעיר בשנות ה- 20 המאוחרות לחייו ולטענתו, עסק בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה בתחום הקוסמטיקה לרכב ונכון להיום הוא מובטל וחי מקצבת הביטוח הלאומי מסיבות אישיות שאינן מעניין התביעה שבפני.
הנתבעת, סטודנטית בשנות ה- 20 לחייה, אשר במועדים הרלוונטיים לכתב התביעה שירתה כחיילת בשירות סדיר בצה"ל.
תביעה זו עניינה הפרת זכות התובע לחירות, לשמו הטוב ופגיעה במוניטין, זכויות אשר מוגנות מכוח דיני לשון הרע, בטענה כי הנתבעת הגישה תלונת שווא כנגד התובע בה טענה כי התובע ביצע בה מעשים מגונים בכוח. בגין תלונה זו נעצר התובע למשך ארבעה ימים, שמו פורסם בכלי התקשורת והוא הושם ללעג בפני משפחתו וקרוביו.
התובע שהה יום אחד בתחנת המשטרה בהרצליה ושלושה ימים בבית המעצר באבו כביר.
ב.
טענות התובע:
2. 2. ביום 22.7.03, בשעה 14:00 או בסמוך לכך, הבחין התובע בנתבעת כשהיא ישובה בתחנת אוטובוס בסמוך לצומת הכפר הירוק שבגבול רמת השרון ותל אביב ופנה אליה כדי לברר כיצד ניתן להגיע לשכונת מורשה ברמת השרון.
בין השניים, התפתחה שיחה בסיומה נסעו יחדיו, באמצעות אוטובוס לרמת השרון. בהגיעם לרמת השרון, החליפו מספרי טלפון ונפרדה דרכם לשלום.
בשעה 16:00 או בסמוך לכך, יצר התובע קשר טלפוני עם הנתבעת, וזאת לאחר שהנתבעת התקשרה אליו "צלצול- ניתוק". לאחר שיחה קצרה הם נפגשו לבילוי משותף, ושהו במשך כשעתיים בבית הקפה "ונילה" ברמת השרון. בסיום הפגישה פנו לעבר ביתה של הנתבעת, בדרך עצרו להפסקה קצרה בגן ציבורי. בהמשך, ועוד בטרם הגיעו לבית הנתבעת, ביקרו השניים בבית דודתו של התובע ולאחר מכן, ביקרו בבית חברתה של הנתבעת שם נפרדו לשלום באווירה ידידותית.
בטרם נפרדו הודיע התובע לנתבעת כי אינו מוצא התאמה ביניהם למעט ידידות, הנתבעת הגיבה בבכי ובתהייה אודות החלטת התובע. בשלב זה, בעת נסיעת התובע במונית לביתו שבהרצליה, ניסתה הנתבעת ליצור עמו קשר טלפוני מספר פעמים, אך התובע לא ענה ובהמשך אף כיבה את הטלפון הנייד.
3. 3. למחרת, ביום 23.7.03, בשעה 16:54 או בסמוך לכך, ניגשה הנתבעת לתחנת המשטרה גלילות והגישה תלונה בפני החוקר התורן, לפיה, התובע ביצע בה מעשים מגונים בכוח ואף הציגה בפני חוקרי המשטרה חבלה שלטענתה נגרמה על ידי התובע.
החבלה הנטענת, כפי שהתברר מאוחר יותר, הנה כוויה שנגרמה לנתבעת במסגרת ובמהלך שירותה הצבאי בסמוך למועדים הרלוונטיים. למחרת, בשעת בוקר מוקדמת, לאור תלונתה, הגיעה ניידת לביתו של התובע וביצעה את מעצרו לעיני שכניו, מכריו, בני משפחתו ועוברים ושווים. במהלך המעצר, הופרכו באוויר מילים הנושאות צביון פלילי חמור, כגון: "תקיפה מינית", "אונס", "עבירות מין" וכו', כאשר כל אלה מיוחסות לתובע.
לטענתו, קצרה היריעה מלתאר את אשר חוותה נפשו, כאשר מעבר לבושה וההשפלה אותה חווה התובע, נאלץ בשעת בוקר מוקדמת ולעיני שכניו ובני משפחתו המסתודדים בסקרנות על מרפסות ביתם להיות מובל בראש חפוי על ידי השוטרים.
מעצרו הוארך והוא שהה במעצר 4 ימים ארוכים, כשהוא חש כאבים בכל גופו, צער רב, בדידות נוראה, חוסר אונים וזעק לחפותו. כל זאת בידיעה שהוא חף מפשע ולמעשה נרקמה נגדו עלילה זדונית ונקמנית. הליך המעצר פורסם הן בסביבתו הקרובה של התובע והן בתקשורת המקומית והארצית. בשלב זה, התובע כבר "קנה" לו מעמד של עבריין מין מסוכן, וזאת בו בעת שהוא עצמו לא ידע על זה דבר.
לאחר ארבעת ימי המעצר, החלו להתגלות סתירות ותהיות באשר לתלונת הנתבעת כנגד התובע, עקב העובדה שסימן הכוויה בידה של הנתבעת, נגרם במסגרת שירותה הצבאי, ובדיעבד הסתבר כי במהלך פגישתם, סיפרה זאת הנתבעת לתובע, בעוד שהיא ייחסה זאת בעדותה במשטרה לכאורה, לתקיפת התובע. לאחר מספר ימים ובחינה מחודשת של גרסת הנתבעת התברר כי תלונתה הנה תלונת סרק וכי לבסוף הודתה הנתבעת כי בדתה את הדברים מליבה.
4. 4. ביום 10.9.04, הוגש כנגד הנתבעת כתב אישום, בגין מסירת ידיעה כוזבת, בהתאם לסעיף 243 סיפא
לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 וביום 31.1.05, במסגרת הסדר טיעון, הודתה הנתבעת בעובדות כתב האישום כנגדה, אך לא הורשעה, נוכח ההסדר בין התביעה לסנגור ובהמלצת תסקיר שירות מבחן. בית המשפט העמיד את הנתבעת בפיקוח שירות המבחן, לתקופה של שנה אחת, ורשם בפניו התחייבות הנתבעת לפצות את התובע בסך של 3,000 ש"ח.
לטענת התובע, משקבע בית המשפט כי הנתבעת ביצעה את העבירה, הרי שקיים מעשה בית דין ו/או השתק פלוגתא לאור העובדה כי קיים פסק דין חלוט בפלילים בעניין ומתייתר הצורך להוכיח את עצם ביצוע המעשים.
5. 5. התובע טוען לפגיעה בשמו הטוב, השפלתו, ביזויו, ייחוס לו תכונות ומעשים שלא היו ולא נבראו, הפיכתו למטרה לשנאה לבוז וללעג, פגיעה בהמשך חייו וזאת מתוך כוונת זדון ונקמנות בלתי מרוסנת מצידה של הנתבעת.
הנתבעת פגעה בשמו הטוב, במעמדו החברתי, בפרנסתו ובזכותו לשם טוב.