1. בתחילת חודש אוגוסט 2005, רכשו התובעים מאת הנתבעת חבילת נופש, הכוללת טיסה ואירוח, בעיירת הקיט אנטליה שבתורכיה, לתאריכים מיום 9.8.05 ועד14.8.05 , בעלות כוללת של 8,729$.
2. כיממה לפני הנסיעה המתוכננת, התפרסמו באמצעי התקשורת התרעות של המטה ללוחמה בטרור, המזהירות מפני נסיעה לרצועת החוף בדרום תורכיה, ובכללם אזור אנטליה, וזאת מחמת חשיפתם של איומי טרור קונקרטיים כנגד ישראלים.
3. על פי המתואר בכתב התביעה, בעקבות פרסום האזהרה וחששם של התובעים לביטחונם, פנו התובעים 1 ו- 2 אל הנתבעת עוד בצהרי היום שקדם לטיסה המתוכננת, בניסיון להסדיר את ביטול הטיסה והשבת כספם ולחילופין להחליף את יעד הנסיעה. אלא שפניותיהם לא נענו באופן ענייני ושבוע לאחר מכן אף נאמר להם כי חויבו כבר במלוא התמורה בגין העסקה, הגם שלא יצאה אל הפועל.
4. בתביעתם עתרו התובעים להשבת כספם ולפיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה להם, בסך כולל של 50,000 ש"ח. לטענתם, גביית דמי ביטול בשיעור 100% מהווה מימוש זכויות חוזיות באופן דווקני וחסר תום לב, וגם אם חתמו על מסמך הכולל תניה המאפשרת גביית דמי ביטול שכאלו, הרי שמדובר בתניה משוללת תוקף בהיותה תניה מקפחת בחוזה אחיד הנוגדת את תקנת הציבור ומנצלת את הצרכן. לחילופין טענו התובעים כי יש לראות בנסיבות שנוצרו כסיכול החוזה בשל אירוע שאין לצפותו, ועל כן זכאים הם להשבה, מלאה או לפחות חלקית. עוד טענו התובעים לעשיית עושר שלא כדין מצד הנתבעת.
לטענת התובעים, היה על הנתבעת, לכל הפחות, למצוא עבורם יעד חלופי, אפילו בתורכיה, אך למרות שיכלה על נקלה לעשות כן, בחרה לפעול אחרת וגבתה את התשלום במלואו מבלי שסיפקה מאומה תמורתו.
5. הנתבעת מצידה טענה, כי ביטול הנסיעה לא היה צעד הכרחי אלא נתון לשיקול דעתם ופרשנותם האישית של התובעים לגבי האזהרות. התובעים היו מודעים לתנאי ההזמנה אשר נכללו בטפסי "אישור הזמנת שירותי תיירות", עליהם חתמו, ובכללם התניה לפיה ביטול העסקה כרוך בתשלום מלוא התמורה. במועד בו ביקשו התובעים לבטל נסיעתם, ספקית החבילה - צד ג' סירבה לאפשר זאת ללא דמי ביטול מלאים כאמור, והדבר התבטא גם בנהלי שינוי / ביטול הזמנות שפורסמו לאחר מכן. על כן, משחויבה הנתבעת עצמה על ידי הצד השלישי בתשלום מלא בגין מלוא עלות חבילת הנופש, בניכוי עמלת סוכן, אין לחייבה להשיב לתובעים את כספם.
לשיטת הנתבעת, מאחר ותורכיה היא מדינה מוסלמית ואיומי טרור נחשבים ברי צפייה במחוזותינו, יש לדחות את טענת הסיכול. ובאשר לטענת התובעים כי מדובר בתניה מקפחת בחוזה אחיד, הרי שלתובעים הייתה הברירה שלא להתקשר עמה בחוזה אך הם בחרו לעשות כן, תוך שידעו כי חבילה המבוססת על טיסת שכר, להבדיל מטיסה סדירה, כרוכה בתנאים מיוחדים. עוד נטען כי הטענה בדבר נכונותם של התובעים לטוס בטיסה המקורית ומשם לעבור ליעד חלופי הועלתה רק בשלב מתקדם של ההליך ולא נטענה על ידם בזמן אמת.
6. הנתבעת הגישה הודעת צד ג' כנגד השטיח המעופף ובה טענה כי היה וייקבע שבשל הנסיבות שנוצרו, לא הייתה לנתבעת הזכות לחייב את התובעים בדמי הביטול, הרי שהדבר תקף גם לגבי חיובה שלה על ידי צד ג' והיא זכאית ממנו לשיפוי או פיצוי מלא.
7. בכתב הגנתה טענה כי קיימה מלוא התחייבויותיה וכי התובעים הם אלו שבחרו שלא לממש את השירות שניתן להם, על אף העובדה שבפועל לא נעצרו הטיסות לתורכיה ונופשים רבים בחרו להגיע לאזור. מכל מקום, כך טענה, אין להעלות על הדעת מצב בו ניתן יהא לבטל טיסה שעות ספורות לפני המראתה ולגרום בכך לעלויות והוצאות מצד הספק, אשר רוכש קיבולת מקומות בטיסות שכר וחדרים במלונות מראש, תוך נטילת סיכונים כלכליים. סיכונים אלו מצריכים נקיטת אמצעים המבטיחים קבלת התמורה להזמנות עבורן הועבר התשלום.
הצד השלישי הוסיף וטען כי אפילו אם בסיכול חוזה עסקינן, הרי שעדיין ניתן לחייב את המפר בשיפוי בגין הוצאות שנגרמו לנתבעת ולצד ג' בגין קיום החוזה. סעיף 13 לתקנות רישוי שירותי תעופה (טיסות שכר), תשמ"ב-1982 מורה כי אי ניצול של חלק מטיסה או שירותי קרקע הכלולים בחבילת תיור לא תביא להחזר כספי על ידי המוביל האווירי או המארגן.
עוד נטען, כי לא ניתן היה בנסיבות, ונוכח מספרם של התובעים, להעבירם ליעד חלופי, וממילא אין הדבר פוטר מתשלום דמי הביטול. על כן, יש לראות בתובעים כמי שלא התייצבו לטיסתם וכעת מנסים להביא לשינוי בתנאי החוזה בו התקשרו, למרות שהן הנתבעת והן צד ג' קיימו את חובת הגילוי החלה עליהם.
8. במהלך הדיון נעשו מספר ניסיונות להביא את הצדדים לידי הסדר, אלא שהנתבעת וצד ג' עמדו בסירובם להשיב ולו חלק מן הכספים שקיבלו. עמדתם הדווקנית לקיומו של החוזה חרף הנסיבות שנוצרו, גובלת בעיניי בחוסר תום לב. טוענת הנתבעת ויחד עמה צד ג' כי בסופו של יום היו אלה התובעים שהחליטו שלא לנסוע לחופשת הנופש שהזמינו, שכן אזהרות המטה ללוחמה בטרור לא אסרו על יציאת ישראלים לדרום תורכיה, אלא היוו רק המלצה שהתובעים היו רשאים להתעלם הימנה, כפי שעשו עשרות נוסעים אחרים שבחרו לצאת לחופשתם כמתוכנן. גישה זו אינה מקובלת עליי. מדובר במספר משפחות המונות ילדים שמטבע הדברים הדאגה לשלומם וביטחונם גברה על כל שיקול אחר. כלום סביר לדרוש מהתובעים כי בנסיבות העניין יתעלמו מן האזהרות המפורשות שפורסמו וייסעו יחד עם ילדיהם ויקיריהם לאזור המסוכן. למרבה הצער ניסיון העבר מלמד כי התעלמות מן ההתרעות גבתה לא אחת קורבנות בנפש. כך לדוגמא בפיגוע שארע בחופי סיני זמן קצר לפני ההתרעות נשוא ענייננו. בנסיבות המקרה דידן, נראה לי כי ביטול הנסיעה על ידי התובעים היה צעד מתבקש, בייחוד לנוכח העובדה שהקבוצה מנתה ילדים קטנים שלא היה מקום להעמידם בסיכון מעין זה.
9. לשיטתי, דרישתם של הנתבעת וצד ג' לקיים את ההסכם בכל מקרה, בהתעלם מן הנסיבות החיצוניות שנוצרו, גובלת בחוסר תום לב בקיום החוזה וספק אם היא ממלאת אחר הוראות סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973. כפי שנקבע מפי כב' השופט אנגלרד בע"א 6328/97 רגב ואח' נ' משרד הביטחון , פ"ד נד(5), 506 , 518 "מתקשר, העומד על ביצוע דווקני של החוזה, על אף השינוי המהותי שחל בו בשל נסיבות חיצוניות - מתקשר כזה אינו נוהג בתום לב".
10. אלא שאף מבלי להידרש לעקרון תום הלב, ניתן לדעתי לראות בנסיבות שנוצרו משום נסיבות המסכלות את קיום החוזה במשמעות סעיף 18 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970. סעיף זה מורה כי מקום שהפרת החוזה היתה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ולא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים.
אין בידי לקבל את טענת הנתבעת לפיה התרעות מפני פיגועי טרור הן ממין האירועים שלעולם יש לצפותם במחוזותינו, לאור המצב הביטחוני השורר בארץ ונוכח איומי הטרור הבינלאומי. לעניין זה הסתמכה הנתבעת על פסק דינו של ממלא מקום הנשיא השופט מ' לנדוי (ע"א 715/78 אריה כץ נ' נצחוני מזרחי בע"מ ואח', פ"ד לג (3), 639) הקובע בין היתר (בעמ' 643) כי "שאלה היא לדעתי אם, כל עוד השלום אינו שרוי בין ישראל ובין כל שכנותיה, סכנה של פרוץ מלחמה במועד כלשהו, קרוב או רחוק, אינה קיימת תמיד, כך שבענייני מלחמה ושלום הבלתי צפוי הוא לעולם בגדר הצפוי עבור אדם מישראל".
אכן עד לעת האחרונה הפירוש הנוקשה שניתן על ידי בית המשפט לדרישת אי הצפיות של האירוע המסכל, הוביל לתוצאה שכמעט הכל צפוי ואין דבר שלא ניתן לצפותו. גישה זו התרככה בפסק דינו של כב' השופט אנגלרד בפרשת רגב הנ"ל משקבע כי " לגופו של עניין, גישתו הכללית של בית משפט זה - כפי שבאה לידי ביטוי בפרשת כץ, על נסיבותיה המיוחדות - נראית בעיני נוקשה מדי. מבחינה עקרונית, יש, לטעמי, לבחון בכל מקרה ומקרה את השפעתו של אירוע חריג, כגון פרוץ מלחמה, על מהותם של היחסים החוזיים. כלומר, את מבחן הצפיות יש להחיל לא על עצם פרוץ המלחמה, אלא על ההשלכות המעשיות של האירוע על מהות היחסים החוזיים. לכן, מן הראוי היה, בנסיבות המקרה של פרשת כץ, לבחון האם עליית המחירים שבאה בעקבות מלחמת יום כיפור הביאה לכך שקיום החוזה "שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים", כלשון סעיף 18(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1971". (ראו לעניין זה גם: ג' שלו, דיני חוזים - החלק הכללי לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, דין הוצאה לאור, תשס"ה - 2005, עמ' 630).
11. ב"כ הנתבעת וצד ג' בקשו להסתמך על פסקי דין שניתנו בבית משפט השלום בנסיבות דומות, שם נדחו טענות שהועלו לגבי סיכול ההסכם ותביעות התובעים שם נדחו. עם כל הכבוד, אין בידי להסכים עם התוצאה של אותם פסקי דין ורואה אני להצטרף דווקא לקביעות אחרות שניתנו על ידי בתי המשפט כמו פסק דינו של כב' השופט קהלת בת"ק (ת"א) 8115/05 אשר קבע כי גם אם יכלו התובעים לנסוע למרות האזהרה, ניתן להבין את הביטול בנסיבות העניין וראוי להחזיר לאותם תובעים מחצית מדמי הביטול. בת"ק (ת"א) 8664/05 מפי כב' השופט דורון נקבע שיעור דמי ביטול של 20% בנסיבות אותו מקרה. בת"ק (ת"א) 8160/05 נקבע על ידי כב' השופטת קורן כי יש לדחות את עמדת חברת הנסיעות לפיה אין המדובר בביטול מחמת סיכול שכן אם לא ניתן היה לצפות התראה כזו מראש ע"י המוסדות המוסמכים, זכאי התובע לבטל את החבילה ובנסיבות כאלה יש לזכות את הספק בגין הוצאות שהוציא לצורך קיום החוזה. באותו מקרה הורה בית המשפט על החזר סכום החבילה לתובע בניכוי 250$. גם בת"ק (ת"א) 4197/06 הורה כב' השופט אבי זמיר להשיב לתובעים את מחצית דמי הביטול אותם גבתה סוכנות הנסיעות.