רק במקרים חריגים רשות מקומית תוכל לנקוט הליכי גבייה מנהליים

פתח דבר

6.                  1.         המשיבה, עיריית חדרה, הינה רשות מקומית. היא מחייבת נכסים המצויים בתחום שיפוטה בדמי ארנונה. בין היתר, חייבה המשיבה את העותרת, רכבת ישראל, בדמי ארנונה. זאת, הואיל ובתחום שיפוטה של המשיבה מצויות שתי תחנות רכבת: תחנת חדרה מזרח, שהינה תחנה שאינה פעילה; ותחנת חדרה מערב, שהיא אחת מתחנות הביניים בקו חיפה - תל-אביב-יפו.

7.                  2.         במהלך 2005 החליטה המשיבה לבחון את חיובי הארנונה של בעלי נכסים בתחום שיפוטה. היא בחנה הנחות ופטורים, שהעניקה לבעלי נכסים שונים (סעיף 6 לכתב התשובה של המשיבה). במהלך הבדיקה הגיעה המשיבה לכלל מסקנה, כי הנחה שנתנה בעבר לעותרת הינה פגומה. לדברי המשיבה, בין השנים 1997 ו-2005 ניתנה לעותרת הנחה בשיעור של 45% משיעור החיוב, וזאת שלא כדין (סעיף 10 לכתב התשובה של המשיבה).

8.                  3.         לטעמה של המשיבה, ההנחה שניתנה בעבר לעותרת, הינה הנחה אשר נסמכה על הוראות סעיף 61 לחוק רשות הנמלים והרכבות, תשכ"א - 1961. בשנת 1996 בוטלה הוראת חוק זו, ועל כן נוצר מקום לשינוי החיוב של העותרת, החל משנת 1997 ואילך (סעיף 12 לכתב התשובה של המשיבה).

9.                  4.         חשוב להעיר, כי בין הצדדים להליך זה נחתם ביום 16.7.03 הסכם. העותרת הגישה עררים והשגות על חיובי ארנונה שנקבעו לגביה בעבר. במסגרת הליכי הערר, הגיעו הצדדים להסכם האמור. נקבעו בו שיעורי החיוב, שבהם יש לחייב את נכסי העותרת. ההסכם הסדיר את חיובי העבר, וכן נקבע בו מנגנון החיוב החל מיום ה-1.1.03 ואילך (למשל, סעיף 7 להסכם, אשר צורף כנספח ו' לכתב התשובה של המשיבה).

10.              5.         לדברי המשיבה, הרי במועד בו נערך ההסכם היא לא היתה מודעת לכך, שסעיף 61 לחוק רשות הנמלים והרכבות בוטל, ועל כן הסכם זה אינו משקף את אומד דעתה של המשיבה (סעיף 17 לכתב התשובה של המשיבה). המשיבה טוענת, כי היה על העותרת לעדכן אותה, במועד עריכת ההסכם, כי הוראת סעיף 61 לחוק רשות הנמלים והרכבות בוטל, וכי העובדה שהעותרת לא עדכנה אותה בדבר ביטולה של הוראת חוק הינה פעולה שלא בתום לב (סעיף 18 לכתב התשובה של המשיבה).

11.              6.         במצב דברים זה, וחרף הוראות ההסכם, הוציאה המשיבה ביום 23.11.05 שומת ארנונה מעודכנת. שומה זו שינתה את חיוב הארנונה של העותרת החל משנת 1997 ואילך (נספח ח לכתב התשובה של המשיבה).

12.              7.         שומת הארנונה שהמשיבה ביקשה לגבות מהעותרת עמדה על שיעור של כ-4.5 מיליון ש"ח (בערכים נומינליים).

13.              8.         בשלב זה הגישה העותרת את עתירתה הנוכחית לבית המשפט. היא טוענת כי החיוב הנוסף, אשר נערך בשלהי שנת 2005, אינו חוקי, ויש להורות על בטלותו.

14.              9.         עוד ביקשה העותרת בעתירתה, כי עד להכרעה סופית בהליכים שבתיק זה יעוכבו הליכי הגביה כנגדה. בית משפט זה (השופט ר. סוקול) דחה את בקשת העותרת למתן צו מניעה זמני (בש"א 2067/06, החלטה מיום 19.12.06).

15.              10.     השאלות המחייבות הכרעה בהליך זה הינן שתיים:

א.                         א. האחת, האם שומת הארנונה המעודכנת, אשר הוצאה לעותרת ביום 23.11.05 הינה שומה כדין, והאם חלה על העותרת החובה לשלמה?

ב.                          ב.  השניה, האם הליכי הגביה המינהליים אשר ננקטו כנגד העותרת, הינם הליכי גביה כדין?

    (ראו סעיף  1 להחלטת הביניים מתאריך 14.2.07 עמ' 12 בו קבעתי נושא זה כאחת          

    הפלוגתאות העומדות לדיון).

שיהוי

16.              11.     בטרם דיון בטענות לגופו של עניין, מן הראוי לבחון את טענת המשיבה (סעיפים 29 ואילך לכתב התשובה מטעמה), כי העתירה הוגשה בשיהוי. לטענתה של המשיבה את דרישת הארנונה המעודכנת קיבלה העותרת עוד ביום 8.12.05, וזאת בשעה שהעתירה הנוכחית הוגשה לבית המשפט רק ביום 21.2.06. מדובר איפוא בחריגה מפרק הזמן של 45 ימים הנקוב בתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים.