'פלאפון' תפצה לקוח שחויב בתעריף גבוה פי עשרה מהמוסכם בגין חריגה מהחבילה שרכש

מבוא

1.         התובע חתם על הסכם לרכישת שרותי גלישה אלחוטיים באינטרנט עם הנתבעת, חברת פלאפון תקשורת בע"מ (להלן "הנתבעת").  על פי ההסכם היה עליו לשלם סכום חודשי קבוע של 298 ש"ח ואז יוכל לגלוש עד לנפח של 10GB.  אלא שלתדהמתו גילה כי חרג מנפח הגלישה מבלי שהוזהר ועתה הוא נדרש לשלם סכום בלתי סביר בעליל בשל חריגה זו.  ליתר דיוק, על חריגה של פחות מ -   7GB התבקש לשלם סכום של 3843 ש"ח לערך.

2.         הנתבעת מצידה טוענת כי התובע ידע גם ידע כי ניתן לחרוג מהחבילה וכי החריגה נושאת תעריף שונה ויקר משמעותית.

3.         השאלה שלפנינו היא האם הנתבעת הטעתה את התובע אם לאוו?  ולאור כלל העובדות שהוצגו בפני הגעתי למסקנה כי הנתבעת הטעתה את התובע והפרה את חובת הגילוי שהיא חבה כפי שיפורט בהמשך.  אשר על כן עליה להשיב לתובע את הסכום שגבתה ממנו שלא כדין ועליה לפצות אותו בסך 5000 ש"ח בגין נזקיו.  הכל כפי שנפרט.

תמצית העובדות

4.         ביום 1.3.07. התקשר התובע בהסכם קבלת שירותים עם הנתבעת במסגרת העסקה רכש התובע מהנתבעת כרטיס מודם המאפשר גלישה באינטרנט וחבילת גלישה בעלת נפח של 10 GB(החבילה הגדולה ביותר) בתשלום קבוע של 298.82 ש"ח לחודש.

5.         התובע גלש במהלך החודשיים הראשונים ובדק כי הוא איננו עובר את המכסה.  בבדיקתו גילה כי הוא משתמש רק בשליש מהנפח שרחש - וראה כי טוב. אלא שבחודש השלישי, כאשר התקשר לברר שהוא אינו מנצל את כל החבילה שרכש, התברר לו כי חרג מהחבילה ב כ -6.6GB (דבר שלטענתו שכלל לא ידע שניתן לעשות). בשל החריגה דרשה הנתבעת כי ישלם לה סכום של 3,827 ש"ח שאיננו עומד בפרופורציות לסכום ששלם במקור לחבילה.

6.         התובע טען לעומת הנתבעת כי רכש  10 GB בסכום של 298 ש"ח ואילו על 7GB הנוספים דורשים ממנו עתה לשלם פי עשר - סכום של 3000 ש"ח.  עוד טען התובע שכלל לא ידע שניתן לחרוג מהחבילה משום שלא נמסר לו מידע על כך.  הוא סבר כי ברגע שיגיע לניצול מלא של החבילה זו תסגר  מאליה.  טענתו השנייה היא לעניין התעריף, מהיכן הגיע הנתבעת לסכומים שהנתבע נדרש לשלם כאשר הם הגבוהה במונים רבים מן החבילה המקורים ומבלי שנאמר לו על כך דבר.  על כן סירב לשלם סכום זה.

7.         אלא שסירוב זה וטענותיו לא נשמעו.  ביום 14.5.07 בוצע על ידי הנתבעת חיוב בסך 4,110 ש"ח מחשבונו של התובע.

המסגרת הנורמטיבית - חוק הגנת הצרכן - כללי

8.         חוק הגנת הצרכן, מטרתו לאפשר לצרכן לבצע עסקה כאשר יש בידיו את מלוא המידע הנאות בכדי שיוכל לחשב את צעדיו הכלכליים ולגבש החלטה בתנאי וודאות. על כן נדרשת חובת גילוי רחבה הבאה לידי ביטוי בשני סעיפי החוק - ס' 2 לחוק העוסק בהטעיה וס' 4 לחוק המחייב גילוי פרטים מהותיים בעסקה.

9.         אין ספק שכאשר עומדת חברה גדולה, אשר קושרת הסכמים רבים אם לקוחותיה (לרוב הסכמים אחידים), ידה על העליונה. לא פעם נאלץ הצרכן לחתום על הסכמים בעלי סעיפים דרקוניים ומקפחים ולרוב הוא כלל לא יודע כי חתם עליהם אלא כאשר הוא נתקל בבעיה. המחוקק שהיה ער לכך חוקק חוק זה על מנת לאזן את מערכת יחסי הכוחות בין הצדדים.

10.        על תכליתו של החוק ניתן ללמוד מרע"א 2701/97 מדינת ישראל נ' דניאל צ'רטוק, פ"ד נו (2) 876, עמוד 884, המפנה אל ערעור ברזני ואל רע"א 8733/96 לנגברט נ' מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נה (1) 168):

"...להשליט אורחות התנהגות על המגזר העסקי ולקבוע כללי משחק הוגנים ביחסים שבין הצרכן לעוסק. החוק בא להבטיח כי העוסק לא ינצל את מעמדו הכלכלי העדיף על-מנת להתעשר שלא כדין על חשבונו של הצרכן... החוק בא לצמצם את פערי הכוחות והמידע בין ספקים שיש להם מומחיות בתחום עיסוקם ובין הפרט." 

11.        בבואו של בית המשפט העליון לפרש את המונח "הטעיה" קבע:

" הטעיה היא הצהרה כוזבת. ההטעיה נוצרת כאשר קיים פער בין הדברים הנאמרים (או המוסתרים) לבין המציאות. הטעיה יכולה ללבוש שתי צורות: האחת, הטעיה במעשה על דרך של מצג שווא הכולל פרטים שאינם תואמים את המציאות; והשניה, הטעיה במחדל, קרי: אי גילוי פרטים מקום שיש חובה לגלותם". (רע"א 2837/98 שלום ארד נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת, פ"ד נד(1) 600, 607, המצוטט בהסכמה בע"א 3955/04 עו"ד אריה רייזל נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ואח', תק-על 2005(3), 58 ,עמ' 64).

חובת התובע - להראות כי על הנתבעת מוטלת חובת גילוי פרטים וזו הפרה אותה

12.        מן האמור עולה כי על התובע להראות כי על הנתבעת מוטלת חובת גילוי וכי זו הפרה אותה. חובת גילוי זו קבוע בס' 2 ו 4 לחוק.

ס' 2 (א)(4) לחוק קובע: