מתן שירותי עזרה ראשונה בבתיה"ס ע"י מד"א כתחליף לשירותי אחות - פתרון סביר

הנשיאה ד' ביניש:

           עניינה של העתירה שלפנינו בהחלטה של משרד החינוך שלא לספק שירותי עזרה ראשונה לתלמידי בתי הספר בדרך של נוכחות קבועה ורציפה של אחות מוסמכת בבית הספר. קיימנו מספר דיונים בעתירה, אשר במהלכם חלו שינויים בעמדתה של המדינה בדבר האופן הראוי למתן שירותי עזרה ראשונה בבתי הספר. בכל דיון העלתה המדינה חלופה אחרת לשירותי האחיות, עד שגובשה ההצעה האחרונה - שירותי עזרה ראשונה באמצעות מערך יעודי של מגן דוד אדום - הפתרון המוצע הוא נושא הדיון לפנינו.

הרקע והשתלשלות ההליכים

1.        בעבר נהוג היה כי בבתי הספר הממלכתיים נכחה באופן קבוע אחות מוסמכת, אשר היתה אמונה, בין היתר, על מתן שירותי עזרה ראשונה לתלמידים. לפני מספר שנים, בשל קיצוצים תקציביים, צומצמה נוכחותה של האחות בבתי הספר בהם לומדים ילדי העותרים ליום אחד בשבוע. הורי התלמידים מימנו מכיסם את שירותי האחות ביתר ימות השבוע. החל משנת הלימודים תשס"ו הוחלט במשרד החינוך שלא להעסיק כלל אחיות בבתי הספר לצורך מתן שירותי עזרה ראשונה. בנוסף, ביום 1.9.2004 הוציא משרד החינוך חוזר מנכ"ל תשסה/1(א) (להלן: חוזר המנכ"ל), אשר אסר על גביית תשלומי הורים עבור שירותי בריאות, וזו לשון החוזר:

"בבתי ספר רבים ההורים שוכרים שירותי בריאות פרטיים להשלמת השירות למתן עזרה ראשונה לתלמידים.

ככלל בעבור שירותים שהמדינה נותנת על פי חוק אין לגבות כספים במסגרת תשלומי הורים; כלומר, גביית כספי הורים כחובה לצורך הפעלת שירותי בריאות, למעט בריאות השן, אסורה".

2.        ביום 21.11.2005 הגישו העותרים 1-16 (להלן: ההורים) את העתירה שבפנינו, כאשר כולם מלבד העותר 15 יוצגו על ידי בא-כוחם עורך הדין ע' שחל. העותר 15 יוצג בידי עורך הדין ר' כרמון. בעתירתם בקשו העותרים שני סעדים חלופיים. הסעד הראשון היה כי נורה למשיבה לספק שירותי אחות ו/או עזרה ראשונה לתלמידי בתי הספר בישראל, והסעד החלופי היה כי נורה למשיבה לאפשר להורי התלמידים, ובכללם העותרים, לגבות כספים, במסגרת "תשלומי הורים", כדי לשכור שירותי עזרה ראשונה, כל עוד המשיבה אינה מספקת שירותים אלה. ביום 27.3.2006 יצא מלפנינו צו על תנאי לסעדים המבוקשים.

           בעתירה טענו ההורים כי על המשיבה חלה חובה להבטיח את נוכחותה של אחות בבתי הספר באופן קבוע, לצורך מתן שירותי עזרה ראשונה. ההורים ביססו את טענתם על הוראת סעיף 6(ד) לחוק לימוד חובה, התש"ט-1949 (להלן: חוק לימוד חובה), בה נקבע כי חל איסור לגבות תשלומי הורים עבור "שירותים מקובלים". שירותים מקובלים הינו ביטוי הנכלל בתקנות לימוד חובה (שירותים מקובלים), התשי"א-1951 (להלן: תקנות שירותים מקובלים), והוא כולל, על פי התקנה, שירותי עזרה ראשונה. וזו לשון התקנה הרלוונטית לענייננו:

"1. השירותים המנויים להלן יהיו שירותים מקובלים לצרכי סעיף 6(ב) [כיום סעיף 6(ד) - ד.ב.] לחוק...

       (ג) שירות היגיינה כלהלן:

          (1) עד (3) (בוטלו על ידי תק' תשל"ז-1977);

          (4) חינוך להרגלי בריאות;

          (5) עזרה ראשונה במוסד החינוך;

          (6) הנהלת כרטיסי בריאות;

          (7) ביקורי בית בקשר לעניני הגיינה ובריאות ויעוץ להורים בעניני היגיינה של ילדיהם;

          (8) פיקוח סניטרי על מוסד החינוך;

          (9) יעוץ פסיכוהיגייני".

לשיטת ההורים, האיסור על גביית תשלומים עבור שירותי עזרה ראשונה מלמד כי המדינה היא שמחוייבת לספק שירות זה. כן טענו ההורים בעתירתם כי כל עוד לא מממנים המשיבים אחות קבועה בבתי הספר, יש לבטל את חוזר המנכ"ל, כך שיתאפשר להם להמשיך ולממן מכיסם שירותי עזרה ראשונה בבתי הספר של ילדיהם. העותרים טענו כי חוזר המנכ"ל בטל בהיותו בלתי חוקי ובלתי סביר באופן קיצוני. כן טענו ההורים כי על פי פרשנותו הנכונה, החוזר כלל אינו אוסר על מימון שירותי עזרה ראשונה באמצעות גביית כספי הורים. ההורים הוסיפו כי מאחר שהאיסור על גביית תשלומי הורים נובע מהגדרת העזרה הראשונה כחלק מ"השירותים המקובלים", אותם אמורה המדינה לממן, הרי שכל עוד המדינה אינה מממנת שירות זה, אין כל הצדקה לאיסור האמור.

           גם מרכז השלטון המקומי בישראל (להלן: מרכז השלטון המקומי), אשר צורף כמשיב לעתירה, הביע את עמדתו כי על המדינה מוטלת חובה לספק שירותי עזרה ראשונה ראויים ומספקים לתלמידי בתי הספר, וכי חובה זו אינה יכולה להתמלא אלא באמצעות נוכחות קבועה של אחות מוסמכת בבתי הספר. עם זאת, מרכז השלטון המקומי התנגד לדרישת ההורים לאפשר להם לממן את שירותי הבריאות מכיסם, וזאת בשל ההפליה הכרוכה במתן אפשרות מעין זו.