מי נושא באחריות לאי-נוחות של שמלת כלולות, האם בעלת המכון לכלות, שהשכירה לכלה את השמלה, או הכלה, שמלכתחילה בחרה בגזרה שעשוייה להסב אי-נוחות? זו השאלה העולה בתביעה זו.
יום 21.5.2006 היה יום כלולותיה של התובעת. את שמלת הכלה, כמו גם הכנות נוספות לאירוע (איפור, עיצוב שיער, אביזרים נוספים ועוד) הזמינה התובעת מהנתבעת, הבעלים של "טוליפ", מכון לכלות המשכיר שמלות כלה ומכין כלות לחתונה.
שמלת הכלה ששכרה התובעת נבחרה על-ידה. לא הייתה מחלוקת כי קודם ליום החתונה, מדדה התובעת את השמלה כארבע פעמים, והשמלה תוקנה והותאמה במיוחד למידותיה.
בכתב התביעה, וכך גם בעדותה בבית המשפט, טענה התובעת כי בשעה הייעודה (17:30) השמלה עדיין לא הייתה מוכנה, וכי במהלך החתונה השמלה גרמה לה אי-נוחות רבה, שהסבה לה עוגמת נפש רבה מאד באירוע החשוב בחייה. הסיבה לאי הנוחות, כך לטענתה, נבעה מכך שהתוספות והתיקונים נפרמו במהלך החתונה, המחוך נפל, כך שהיה עליה להרימו כל העת, והברזלים שתמכו במחוך שפשפו לה את העור בגב, כפי שאמנם רואים היטב בתמונות שצורפו כנספח ד' 5 ו-6 לכתב התביעה. בגין כל אלו, תובעת היא 15,000 ש"ח.
על גזרתה של שמלת הכלה ניתן היה ללמוד מהתמונות שצירפה התובעת לכתב התביעה, ומקטעי הוידיאו שהוקרנו במהלך הדיון בבית המשפט. השמלה ללא כתפיות, וחלקה העליון הוא מחוך, שבאיזור החזה הוא אטום, ואילו בחלק שבין המותניים לחזה הבד שקוף (דנטל). המחוך מתחבר בארבעה חוטים דקים מאד ("שטרסים" כלשון הנתבעת), שניים מכל צד, לקולר המצוי בצוואר. חוטים אלו, כך ניתן להתרשם, אינם תומכים במחוך, והם בעיקר לנוי.
לטענת התובעת, כשבוע לפני יום החתונה היא אמרה לנתבעת שהשמלה חשופה מדי, וביקשה שהמחשוף ייסגר קצת. ביחס לגזרה, כך לדברי התובעת, אמרה לה הנתבעת כי אין לה מה לחשוש, השמלה תואמת את מבנה גופה, ותהיה מונחת עליה היטב לאורך כל האירוע. בחקירתה הנגדית תיקנה התובעת את גרסתה, ואמרה שהתיקון התבקש ביום החתונה, ובו ביום נעשתה "סגירה קטנה", כדי להקטין את המחשוף. לעניין החתימה על טופס "ביצוע השירות", טענה התובעת כי אין ללמוד מכך דבר, מכיוון שחתמה עוד קודם שהשמלה הייתה מוכנה. התובעת הוסיפה עוד, כי אי הנוחות החלה רק לאחר שהחלה לרקוד, כארבע וחצי או חמש שעות לאחר שיצאה מהמכון. התובעת גם אישרה שמהמכון יצאה ביחד עם בעלה (החתן) לסיור צילום, שרק לאחריו הגיעה לאולם.
לעומתה, טענה הנתבעת שבכל הפעמים שהתובעת מדדה את השמלה, העירו לה במכון שהשמלה חשופה מדי, והציעו לה לסגור מעט את ההמחשוף, ואת הפתח בבית השחי, אך התובעת עמדה על שלה, כי היא מעוניינת בשמלה כפי שהיא. רק ביום החתונה, כשעמדה לצאת מהמכון, ולאחר שחברה שנלוותה אליה העירה לה שהשמלה חשופה מדי, ביקשה את הסגירה האמורה. לבקשת התובעת, הוסיפה לה התופרת, הגב' פרידה דדשי, תוספות מבד, לחזה ולבית השחי, שאותן הכינה מראש. עוד הוסיפה, שלאחר שהתובעת החזירה את השמלה, ושטחה את טענותיה, ביקשה ממנה לכתוב את הדברים. טענות התבועת נבדקו על-ידה, והיא הגיעה למסקנה שאינן מוצדקות. עוד טענה שהשמלה לא הוחזרה קרועה, כטענת התובעת, אלא כפי שבדרך-כלל מוחזרות שמלות לאחר חתונה.
בניגוד לנתבעת, שעדותה והתנהלותה במהלך הדיון הייתה מאד אמוציונאליות, עד כדי כך שבית המשפט נדרש להפסיק את הדיון מספר פעמים, התופרת, הגב' פרידה דדשי, העידה בעדינות וברוגע. הגב' דדשי עובדת במכון כעשר שנים. היא התופרת המודדת לכלות את השמלות, והיא זו שמתקנת את הדרוש תיקון. למיטב זכרונה, לאחר כל המדידות שקדמו ליום החתונה, תוקן כל הדרוש תיקון, וביום החתונה השמלה הייתה מוכנה.
הגב' דדשי סיפרה שבכל המדידות, היא הציעה לתובעת לסגור מעט את מחשוף השמלה ואת הפתח בבית השחי, כדי שהשמלה לא תהיה כל-כך חשופה, אבל התובעת רצתה את השמלה כפי שהיא. ביום החתונה, לאחר שחברה של התובעת העירה לה שהשמלה חשופה מדי, ביקשה התובעת את הסגירה שתוארה. הגב' דדשי השתמשה בחתיכות בד שהכינה מראש למטרה זו, והוסיפה אותן במתפרה. תיקון זה נמשך כרבע שעה, כך שהעיכוב לא היה משמעותי.
כפי שכבר הוזכר, בבית המשפט הוקרנו קטעי וידיאו שצולמו במהלך החתונה. קטע אחד היה לקוח מסיור הצילום שערכו החתן והכלה (התובעת) לאחר שיצאו מהמכון ולפני שהגיעו לאולם. הקטע השני היה לקוח מהשלב שבו החתן והכלה רקדו לראשונה.
בעוד שבסיור פוסעת התובעת בנינוחות, בקטע שצולם לאחר הריקוד הראשון ניתן לראות שהיא כל הזמן עסוקה בסידור המחוך, ובהרמתו. יחד עם זאת, יש לומר, כי מהתבוננות בשני קטעי הצילום, גם בצילומים שצולמו מקרוב, שבהם ניתן להבחין היטב באופן שבו השמלה מונחת בחלקו העליון של הגוף של התובעת, לא ניתן להבחין בשוני כלשהו. מדובר בשמלה חשופה, הבנויה ממחוך שנתמך בברזלים ותלוי בחוטים המחוברים לצוואר. לכן, כך יש לשער, בשלב הריקודים, שבו התובעת כבר לא רק ישבה, עמדה או פסעה בנינוחות, היא חשה את חוסר "היציבות" של השמלה, ובשל תנועותיה גם הרגישה שהמחוך מחליק מעט. גם אם בפועל המחוך לא החליק באופן משמעותי, ניכר שאינו מונח באופן יציב ונוח, והדבר מסב לתובעת אי-נוחות רבה.
כאמור, ראיתי את הדברים בקטעי הוידיאו ובתמונות שצורפו לכתב התביעה, ושמעתי את התופרת. בנוסף, כמתואר בהרחבה, שמעתי את גרסתה של התובעת מזה, ואת גרסת הנתבעת מזה. לאחר כל אלה, הגעתי למסקנה כי במידה מסויימת, הצדק עם שתיהן, עם התובעת והנתבעת. אכן שוכנעתי שצודקת הנתבעת בכך שמדובר בשמלה שבחרה התובעת, וכי דווקא היא והתופרת ניסו לשכנע אותה לסגור קצת את מחשוף השמלה, כפי שאכן נעשה לבסוף. גם שוכנעתי שהמחוך לא באמת נפל, אלא החליק מעט. כן שוכנעתי, שאפילו חל עיכוב כלשהו בהכנת השמלה, לא היה הדבר באשמת המכון והתופרת, ובכל מקרה, לא דובר בעיכוב משמעותי, שהסב נזק כלשהו. מנגד, שוכנעתי שהשמלה הסבה לתובעת אי-נוחות רבה, שנבעה ממבנה המחשוף, וביחוד מכך שהברזלים במחוך גרמו לה לשפשופים בגב, ולאי-נוחות רבה כתוצאה מכך.
בעת קביעת האחריות בנסיבות מעין אלו, יש לתת משקל לאופן ההתנהלות של שני הצדדים. כלה שבוחרת שמלת כלה צריכה לדעת שאת השמלה היא תלבש משך ערב ארוך ורב פעילויות, ולא רק במכון הכלות, בעודה ניצבת בנחת מול המראה. עליה לשקול אם השמלה אכן תמלא בנאמנות את ה"משימה" שלשמה היא נועדה. אם מחוך "תלוי על בלימה", אז הדבר, בהכרח, עלול להפוך למטרד במהלך החתונה, וביחוד כשהכלה תרקוד. אם הכלה בוחרת בשמלה שעשויה להיות בעייתית, ובייחוד כשהוצע לה מספר פעמים לסגור את המחשוף והיא בחרה שלא לעשות זאת, כי אז עליה לשאת בתוצאות "הסיכון" שנטלה על עצמה.
מנגד, מי שמעצב שמלת כלה צריך לדעת מהו ייעודה של השמלה. לא די שהשמלה יפה ושהיא מונחת היטב על הכלה בעודה מודדת את השמלה במכון. על השמלה להיות מונחת היטב על הגוף של הכלה, ועליה להיות נוחה לכלה במשך כל החתונה. אירוע שעשוי להמשך מספר רב של שעות. בוודאי שאין זה סביר שמחוך לא יהיה יציב או לא יהיה מונח היטב, אפילו הוזהרה הכלה כי המחוך חשוף מדי. על אחת כמה וכמה שאין לקבל שמחוך הנתמך בברזלים ישפשף את העור של הכלה שלובשת אותו, ויגרום לה לשפשופים ולפציעה בגב.
לאחר ששקלתי את כל האמור, הגעתי לכלל מסקנה שהאחריות לכך ששמלת כלה תהיה מונחת היטב על גוף הכלה, באופן שלא יגרום לה לאי-נוחות ולאי-נעימות, מהסוג האמור, מוטל במידה רבה על מעצבת השמלה, המשכירה את השמלה. גם אם אין להתעלם מחלקה של התובעת, הרי שזה מסתכם בכך שהמחוך היה חשוף ובעל סיכון להחליק. אולם כאמור, אם שמלת כלה הסבה אי-נוחות, שבה גם המתבונן מהצד יכול להבחין בה בנקל וביחוד אם פצעה את הכלה, הרי שאין לומר שהתובעת יצאה ממכון הכלות עם שמלה תקינה, התואמת את מידותיה. שמלה שגורמת לאי-נוחות כה רבה אינה מגשימה את ייעודה, והופכת למטרד שיכול לחבל לכלה באירוע החתונה באופן שמחייב לפצותה בגין כך. זאת, אפילו במשך מספר שעות לא התגלו תקלות בשמלה.
הסכם השירות שעליו חתמה התובעת (נספח ב' לכתב התביעה ו-נ/1), והקבלה עבור השירות שקיבלה מהמכון (נספח ג' לכתב התביעה), מלמדים כי עבור השימלה (לרבות מחוך, חצאית וטול), והשירות (שכלל תסרוקת, איפור, מניקור, אביזרים לשיער, הינומה וכפפות, ארוחת צהרים, ושירות לשושבניות שלא פורט), שילמה התובעת 7,500 ש"ח. אין פירוט מה העלות של כל אחד מרכיבים אלה, כך שלא ניתן לדעת כמה שולם רק עבור שמלת הכלה.
לפיכך, בעת שאני שוקלת את עלות השמלה אל מול הנזק ואי הנוחות הרבה שהסבה, אני קובעת שנתבעת תפצה את התובעת בסך 3,000 ש"ח.
כן תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט בסכום של 300 ש"ח.
סה"כ תשלם הנתבעת לתובעת 3,300 ש"ח, וזאת תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין. אם לא ישולם במועד, יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה, ועד לתשלום בפועל.