עדיפות הוראת הסכם בין ידועים בציבור על הוראת סעיף 55 לחוק הירושה

השופטת ש. שטמר

רקע עובדתי וההליך בבימ"ש קמא

1.         בית משפט קמא דחה בפסק דינו נשוא ערעור זה, את התנגדות המערערות למתן צו ירושה לגבי עזבונו של אלמוני ז"ל, הכיר בזכאות המשיבה לרשת מחצית מהעזבון ופסק, כי המשיבה, בת זוגו של המנוח שלא נישאה לו, תירש את מחצית העזבון מכוח סעיף 55 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן - " חוק הירושה"). על קביעה זו מלינות המערערות, שלוש בנותיו של המנוח שלא (ושאינן בנותיה של המשיבה) בערעור שלפנינו.  

2.         הרקע העובדתי הנחוץ לדיוננו, כפי שעלה מפסק דינו של בית משפט קמא ושברובו לא היה במחלוקת, הוא כדלקמן:

אשתו של המנוח ואמן של המערערות, נפטרה בשנת 1986. המערערות הסתלקו מחלקן בעזבונה כיורשות על פי דין, לטובת אביהן.

המשיבה הייתה בת זוגו של המנוח מאז שנת 1988, או בסמוך לכך, ועד לפטירתו ב-25/3/03 עקב אירוע מוחי. המשיבה והמנוח לא נישאו מעולם ואף לא היו להם ילדים משותפים. למשיבה, כמו גם, כאמור, למנוח, יש ילדים מנישואין קודמים.

3.         בתאריך 18/3/96, לאחר שחיו חיים משותפים מזה כשמונה שנים, חתמו המנוח והמשיבה על הסכם במטרה להסדיר את ענייני הרכוש ביניהם, ובין היתר את אשר ייעשה בעזבונם בהתייחסות לזכויות בן הזוג, לאחר מותו של מי מהם.

בסמוך לזמן החתימה על ההסכם, קיבלה המשיבה כספים מעזבון אביה שנאמדו בכמה מיליוני ש"ח. כספים אלה שימשו לרכישת דירה בחיפה שנרשמה ע"ש המשיבה בלבד, והיתרה הופקדה בחשבונה הנפרד מחשבונותיו של המנוח. כמו כן חלתה המשיבה במחלה קשה, והיא חששה, כך ניתן להניח, כי המנוח יירש אותה. ככל הנראה נצטרפו גורמים אלה לרצונם של בני הזוג להסדיר את ענייני הכספים ביניהם ולפיכך חתמו על הסכם שבא למלא מטרה זו - סעיף בהסכם זה הוא שבמחלוקת בין הצדדים.

בשנת 2000 נסעו בני הזוג ל........לצרכי עבודתו של המנוח. הם שהו שם מספר שנים עד לפטירת המנוח.

4.         כחודש לאחר מות המנוח, ב-27/4/03, הגישה המשיבה למשרד הרשמת לענייני ירושה בחיפה בקשה למתן צו ירושה בטענה, שהמנוח לא השאיר אחריו צוואה וכי יש להכיר בה כיורשת במחצית מעזבונו בהיותה הידועה בציבור שלו (תיק עז' ***). המערערות הגישו התנגדות למתן הצו.

5.         ביום 28/4/03 הגישה המשיבה לבית משפט קמא תביעה לפסק דין הצהרתי, לפיו יוצהר, שהיא הייתה הידועה בציבור של המנוח משנת 1988 ועד לפטירתו ב-25/3/03 (תמ"ש ***). לתביעתה צירפה המשיבה את ההסכם הרכושי עליו חתמה עם המנוח ביום 18/3/96.

6.         בסמוך לאחר מכן, ב-21/5/03, הגישו המערערות לרשמת לענייני ירושה בחיפה בקשה למתן צו ירושה (עז' ***). לטענתן, המשיבה אינה יורשת על פי דין של המנוח, באשר הוראות סעיף 55 לחוק הירושה לא התקיימו לגביה.

עוד טענו המערערות, כי ההסכם הרכושי בין אביהן המנוח למשיבה, קובע חד משמעית שאיש מן הצדדים לא יהיה זכאי לרשת את השני בירושה על פי דין. בטענתן זו כיוונו המערערות לסעיף 6 של ההסכם, שלו יש חשיבות מכרעת במשפט זה ושבו נקבע כדלקמן: 

            "(א)      מוסכם בין הצדדים כי כל ענייני הירושה שלהם יוסדרו בצוואות שהם יעשו, וכל צד ירש את משנהו רק בהתאם ובמידה והדבר יצויין מפורשות בצוואות כל צד. צד לא יהיה זכאי לרשת את הצד השני בירושה על פי דין, אלא כאמור לעיל, על פי צוואה בלבד.

(ב)        שני הצדדים מצהירים שלאף אחד מהם לא תהיה זכות למזונות מעזבון הצד השני ומתחייבים שלאחר פטירת הצד השני לא יגישו תביעה למזונות נגד עזבון הנפטר. הזכויות היחידות שתהיינה לצד כלפי משנהו, תהיינה הזכויות שתצווינה בצוואה.

(ג)         ..." (ההדגש אינו במקור, ש.ש).

                        המערערות טענו, כי, ככתוב אף בהסכם הרכושי, המנוח והמשיבה לא ראו עצמם שותפים בנכסים ולא התכוונו להוריש זה לזו את נכסיהם.

לעמדת המערערות, הסכם זה בא במקום צוואה, ואין המשיבה זכאית לרשת את המנוח כיורשת על פי דין.

7.         הרשמת לענייני ירושה העבירה את שתי הבקשות שהוגשו במשרדה (עז' ***+עז' ***) לבית המשפט לענייני משפחה.

8.         העזבון כולל דירה וכשלושה מיליון ש"ח.