ביהמ"ש העליון הפחית עונשו של מורשע בעבירת הריגה בתאונות דרכים

השופט א' רובינשטיין:

א.        ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט אורי שהם) בתיק פלילי 40171/04 מיום 31.12.2006, בו הושתו על המערער שש שנות מאסר, מתוכן ארבע וחצי שנים לריצוי בפועל, והיתרה על תנאי למשך שלוש שנים לבל יעבור עבירה של גרימת מוות ברשלנות או של הריגה תוך נהיגת רכב מנועי; וכן נפסל המערער מקבלתו או מהחזקתו של רשיון נהיגה למשך 20 שנה מיום 27.6.2003. הערעור הוגש על חומרת העונש.

רקע עובדתי

ב.        המדובר בפרשה עצובה עד מאוד, בה קופדו בעטיו של המערער חיי אם ובתה התינוקת ונפצעו בני משפחה אחרים. ב-27.6.2003 - יום ו' בשבוע, בשעות אחר הצהריים המאוחרות - נהג המערער, יליד שנת 1982, ברכב מסוג G.M.C מסחרי בכביש 444 לכיוון העיר אלעד. במהלך נסיעתו, חצה המערער קו הפרדה רצוף, בקטע שבו מצויה עקומה ימנית בכביש, וחסם את נתיב נסיעתו של רכב פרטי מסוג דייהטסו שנסע בכיוון הנגדי. בית המשפט המחוזי קבע על בסיס חומר הראיות, כי חציית קו ההפרדה הרצוף נעשתה על-ידי המערער ביודעין ובמתכוון, למטרת עקיפת רכב שנסע לפניו.

ג.        שניות ספורות לאחר הכניסה לנתיב אירעה תאונה, ורכב ה-G.M.C שבו נהג המערער פגע ברכב מסוג דייהטסו שנסע מולו. רכב הדייהטסו נהדף לנתיב הנגדי, ושם פגע בו רכב פרטי מסוג מיצובישי שנסע בכיוון נסיעתו של המערער. התאונה התרחשה על-גבי כביש אספלט סלול, יבש ותקין, בתנאי מזג אויר נאה וראות טובה. מועד התרחשות התאונה היה כשעה לפני כניסת השבת, ושרר עדיין אור יום. כתוצאה מהתאונה נהרגו שתיים מנוסעות רכב הדייהטסו, רעייתו של נהג הרכב, חדוה אליהו זכרה לברכה, ובתם, רעות זכרה לברכה, בת כעשרה חודשים. יתר נוסעיו של הרכב - הנהג, אפרים אליהו, ועוד שלושה מילדיהם, ליאל, יצחק ואיתיאל, ייבדלו כולם לחיים ארוכים - נפצעו, חלקם באורח קשה מאוד. גם שניים מנוסעי המיצובישי נפצעו עקב התאונה. אין להכביר מלים על השבר שנגרם למשפחת אליהו, שעולמה חרב באחת, ועל התמודדותה עם האסון יום יום. 

ד.        רישומה הטראגי של התאונה לא פסח גם על המערער עצמו, בעל רקע משפחתי מורכב, אשר מאז התרחשותה סובל, על-פי חוות דעת פסיכיאטריות, מהפרעה פוסט-טראומטית הגורמת לו לחרדה ולקשיי תפקוד, ובמסגרתה אף הגיע למצבים קיצוניים של ניסיונות אבדניים. נזקק המערער לטיפול תרופתי. הוא אף לוקה בסוכרת.

עיקרי ההליכים שקדמו להגשת הערעור

ה.        ביום 22.9.2003 הוגש כתב אישום לבית המשפט לתעבורה בפתח תקוה, ובו יוחסו למערער עבירות של גרימת מוות בנהיגה רשלנית, נהיגה ברשלנות שגרמה לחבלה של ממש ונהיגה ללא רשיון רכב תקף - כולן לפי הסעיפים הרלבנטיים בפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961. אולם, כעבור שישה חודשים, ועוד בטרם הוקרא כתב האישום בשל דחיות אחדות, הודיעה התביעה, ביום 28.4.2004, על תיקון כתב האישום והמרת עבירת גרימת המוות בנהיגה רשלנית בעבירת הריגה; על כן ביקשה להעביר את התיק, בהתאם לתיקון, לבית המשפט המחוזי.

ו.        כתב האישום המתוקן הוגש בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ובו יוחסה למערער עבירת הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, וכן נותרו האישומים בעבירות נהיגה שגרמה לחבלה של ממש, ונהיגה ללא רשיון רכב תקף.

ז.        המערער כפר בגירסת העקיפה, וטען כי חציית קו ההפרדה הרצוף נעשתה עקב הירדמותו הפתאומית במהלך הנהיגה. בית המשפט דחה כאמור את גירסת ההירדמות, וקבע כי גירסת העקיפה מתיישבת עם חומר הראיות שהונח לפניו, בהתייחסו בראש ובראשונה לשתי הודעות שמסר המערער במשטרה, בסמוך להתרחשות התאונה, שבהן טען מפורשות שחצה את קו ההפרדה מכיוון שיצא לעקיפה והכחיש כי נרדם בעודו נוהג, וכן לדו"ח שהגיש הבוחן המשטרתי. בית המשפט הרשיע כאמור את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

ח.        ביום 31.12.2006 גזר בית המשפט המחוזי על המערער שש שנות מאסר, מתוכן ארבע וחצי שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי למשך שלוש שנים, וכן נפסל המערער לנהיגה למשך עשרים שנה מיום התאונה. בגזר דינו, נתן בית המשפט המחוזי דעתו לאלה:

           (1) לחומרה, התחשב בית המשפט בתוצאותיה הטראגיות של התאונה, שגרמו להרס משפחה צעירה ומלאת-חיים, וכן בקבלת ההחלטות של המערער, אשר בחצייתו את קו ההפרדה, בנקודה קריטית מבחינת תנאי הדרך, מתוך רצונו להגיע לביתו לפני כניסת השבת נטל סיכון ממשי לגרימת תאונה קטלנית בשעה שהיה מצוי במרחק קצר ביותר ממחוז חפצו. בית המשפט אף התחשב בצורך המשווע, הנובע מן הקטל הנורא בכבישי ארצנו, להחמיר בעונשם של נהגים במקרים של עבירות הריגה בנהיגה ברכב. בית המשפט נתן דעתו להתכחשותו של המערער להודעותיו במשטרה, תוך עמידה על גרסת ההירדמות, שבסופו של דבר נסתרה. נקבע כי בנסיבות אלה, ספק אם המערער מקבל על עצמו באמת ובתמים אחריות מלאה למעשיו.

           (2) לקולה התחשב בית המשפט בגילו הצעיר של המערער, בעברו הנקי ובנסיבותיו האישיות והמשפחתיות כפי שתוארו בתסקיר שירות המבחן, ובתוכן אף היותו אב לילד כבן שנה בעת מתן גזר הדין. כן נתן בית המשפט דעתו למצבו הנפשי של המערער, כנזכר מעלה, לעינוי הדין עקב תיקון כתב האישום והעברת התיק לבית המשפט המחוזי כשישה חודשים לאחר שהוגש לבית המשפט לתעבורה. ולבסוף, ניתן משקל גם לעובדה שנהג הדייהטסו לא הקפיד על חגירת בתו התינוקת בהתקן כמתחייב מתקנות התעבורה.

           (3) המערער מרצה את עונשו.

ההליך בבית משפט זה

ט.        (1) המערער קובל על חומרת העונש שהושת עליו. לטענתו, לתיקון כתב-האישום שהוגש בתחילה לבית המשפט לתעבורה נודעה משמעות רבה; אילו היו הוא או משפחתו בעלי אמצעים כלכליים ולולא נזקקו לסנגור ציבורי, היה התיק נדון ומסתיים באופן מהיר יותר בבית המשפט לתעבורה, וכך היתה נמנעת מן התביעה היכולת לתקן את כתב-האישום. בנוסף נטען, כי בית המשפט המחוזי לא ייחס בגזר דינו משקל ראוי למצבו הרפואי והנפשי של המערער, ולמשבר העובר עליו בגין התאונה. לעניין זה המציא המערער חוות דעת פסיכיאטריות נוספות המעידות על מצבו. המערער קובל כי בא כוחו בהליך הקודם לא עתר די כנגד מאסר בפועל - טעות שלטענת בא כוחו הנוכחי של המערער היתה גורם מכריע בעונש שנגזר. נטען כי עונש מאסר בפועל, לא כל שכן לתקופה ארוכה, עלול בסבירות גבוהה, לגרום הידרדרות נוספת במצבו הנפשי של המערער.

           (2) לקראת הדיון עיינו בתסקיר משלים של שירות המבחן, שנכתב שעה שאושפז במחלקה פסיכיאטרית בבית הסוהר; הוזכרה מחלת הסוכרת הטעונה איזון. מחוות דעת פסיכיאטרית מיום 26.2.07 שאליה התייחס שירות המבחן עולה, כי המערער צלול, אף כי נראה רדום ואטי, "מציג אפקט ירוד של עצב, חרדה ודיכאון, מוצף במחשבות ותמונות של התאונה ומגלה רגשי אשם וחרטה", אך להלן נאמר (בתמצית המופיעה בתסקיר): "אם קיימת אבחנה של הפרעה פוסט-טראומטית היא כעת נמצאת בהפוגה. אין תכנים פסיכומטיים, בלבול או ניתוק, נוטה להפריז ולהפגין סימפטומים פסיכיאטריים מגוונים בהתאם לסיטואציות בהן נמצא ..."; לדעת הפסיכיאטר אין המערער זקוק לאשפוז פסיכיאטרי, אך צוין כי הוא מטופל תרופתית בתחום הנפשי, והדבר מאזן את מצבו.

           (3) בפנינו טען בא כוח המערער, כי שולחו מכיר עתה באחריותו לתאונה ואינו מתנער הימנה, ולכן לא עירער על הכרעת הדין. זאת, שעה שהמדובר בתיק שיכול היה להסתיים בבית המשפט לתעבורה, והעונש היה פחות בהרבה. נגרם למערער כנטען, עינוי דין. לטענתו, חמור גזר הדין לעומת מקרים בנסיבות אחרות דומות, בעוד שצריך שהכל יהיו שוים לפני החוק. כן הטעים את עברו הנקי של המערער, ואת העובדה שפסילתו הארוכה מונעת כי יהוה סכנה לנהגים בדרך.

           (4) מנגד טענה באת כוח המדינה, כי העברת התיק לבית המשפט המחוזי באה מתוך בחינה מחודשת פנימית של הראיות וגם נוכח פניית עורכי דין שייצגו את משפחת הקרבנות. תפיסתה של המדינה היא, כי במעשה המערער היה סיכון מודע שכלל זלזול ואי אכפתיות כלפי חיי אדם וקדושתם; עוד נטען כי במצבו הנפשי של המערער חלה הטבה, על-פי חוות הדעת, ונסתר מצב פסיכוטי. אשר לעונש, אמנם 5-4 שנות מאסר בפועל אינן ברף הנמוך, אך הרף מצוי בסימן עליה, והיו דוגמאות לענישה בסדר גודל כזה ואף יותר, וסטנדרד של ענישה גבוהה מבטא את סבל משפחת הקרבנות  הנמשך והולך.