השופטת ע' ארבל:
ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל-אביב - יפו (כב' השופטת צ' ברון) שניתן ביום 20.10.03. במוקדו של הערעור השאלה על מי מוטל הנטל להוכיח כי המבוטח לא גרם במתכוון לקרות מקרה הביטוח.
הרקע העובדתי
1. המשיבה והמערערת בערעור שכנגד (להלן: המבוטחת) הינה חברת הובלות, שהייתה הבעלים של שתי משאיות מסוג וולוו (להלן: המשאיות) שעל גב כל אחת מהן היו מותקן מנוף הידרואלי (להלן: המנופים). המערערת והמשיבה בערעור שכנגד היא חברת ביטוח (להלן: חברת הביטוח) אשר ביטחה את המנופים בפוליסה לביטוח צ.מ.ה (ציוד מכני הנדסי) לתקופה שבין 1.1.99-31.12.99 (להלן: הפוליסה).
2. ביום 6.1.99 לפנות בוקר נעלמו מחצר המבוטחת בהוד השרון המשאיות והמנופים. אחת המשאיות התגלתה ביום לאחר הגניבה בשכם והועברה למשטרת טול כרם כשהיא ניזוקה קשות והמנוף שעליה נעדר, ואילו המשאית השנייה לא נמצאה. המבוטחת הגישה תלונה למשטרת ישראל על גניבת המשאיות והמנופים ובסיום החקירה התיק נסגר בעילה של "ע.ל.ן" (עבריין לא נודע). בגין גניבת המשאיות שילמה למשיבה חברת ביטוח אחרת אשר ביטחה את המשאיות, חברת "מנורה", סך של 319,979 ש"ח. חברת הביטוח דחתה את תביעת המבוטחת לקבלת תגמולי הביטוח על המנופים בטענה ש"...קיים חשד סביר למעורבות המבוטח בגניבת המנופים שבנדון". המבוטחת תבעה את חברת הביטוח בבית המשפט המחוזי.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
3. בית המשפט דן בשאלה על מי מהצדדים מוטל הנטל לשכנע כי המבוטח לא גרם במתכוון לקרות מקרה הביטוח. בהציגו את שלוש הגישות שהובאו בפסיקת בית המשפט העליון, קבע בית המשפט כי נראית לו גישתו של הנשיא שמגר כפי שבוטאה בע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(5) 661 (1993), אשר היא הגישה הרווחת כיום, ולפיה על המבוטח להוכיח רק את התשתית העובדתית הראשונית של האירוע המוגדר (למשל: עצם קרות הפריצה או השריפה) ואז עובר הנטל אל המבטח להראות כי מקרה הביטוח אירע במעשה מכוון של המבוטח. בית המשפט קבע כי המבוטחת הוכיחה שהמשאיות נגנבו משטחה, ואין מחלוקת שהמשטרה חקרה את העניין וסגרה את התיק מסיבה של ע.ל.ן. לדבריו, אין לדרוש מהמבוטחת יותר מכך, והיא אינה צריכה להוכיח שידה לא הייתה במעל.
4. בית המשפט הוסיף כי המבוטחת עמדה בנטל השכנוע ובמאזן ההסתברויות, וזאת ממספר נימוקים שיפורטו בהמשך. לסיכום קבע בית המשפט כי למערערת לא היו מידע וראיות בעלי משקל המעוררים חשד ממשי שמעשה הפריצה בוים ושלמשיבה הייתה בו יד, היא לא הוכיחה כי למשיבה היה מניע לביום המקרה או שהייתה לה הזדמנות לבצע את מקרה הביטוח, ולכן לא עמדה במאזן ההסתברויות.
5. באשר לשיעור הנזק, קיבל בית המשפט את עמדת חברת הביטוח כי הנוסח המחייב של הפוליסה ביחס לסכום הביטוח ולהשתתפות העצמית הוא זה שנקבע בפוליסה שהוצאה 19 ימים לאחר אירוע הגניבה, ולא זה שהיה מצוי בהצעת הביטוח (להלן: הצעת הביטוח) ששלח הבעלים והמנהל של המבוטחת, עופר גרשון (להלן: גרשון), לסוכן הביטוח בסוף דצמבר 1998.
6. בית המשפט קבע כי מאחר והמבוטחת לא הביאה כל ראיה לכך שסכומי הביטוח המרביים שנקבעו בפוליסה נעשו על-פי הערכה עדכנית של הנכס, חל עיקרון השיפוי, ויש לחשב את תגמולי הביטוח לפי ערכם של המנופים עובר לגניבתם, כך שהתגמולים ישקפו את ההפסד הממשי שנגרם למשיבה. לעניין זה העדיף בית המשפט את המומחה מטעם חברת הביטוח, הן לעניין השיפוי והן לעניין ביטוח החסר. כן פסק בית המשפט פיצויים למשיבה בשל הנזק העקיף שנגרם לה כתוצאה מכך שלא יכלה להשתמש במנופים לייצור הכנסה במשך תשעה חודשים, על אף שלדבריו, המבוטחת לא הוכיחה את הנזק העקיף בכך שלא גילתה והמציאה למערערת מסמכים שהייתה אמורה לגלות ולהמציא לה. לעניין הריבית קבע בית המשפט כי מאחר ומדובר בפוליסה דולרית, לפי ההלכה זכאית המבוטחת לריבית בשיעור של 11%, ואין ביד בית המשפט לסטות משיעור זה לאור מכלול הנסיבות והזמן הרב שמחכה המבוטחת לתגמולי הביטוח. כן פסק בית המשפט לטובת המבוטחת את שכר טרחת המומחה מטעמה בסך של 6,000$.
טענות הצדדים בערעור
ערעור חברת הביטוח
7. חברת הביטוח טוענת כי לפי דעת הרוב בפסיקה, במקרים של גניבה מוטל נטל השכנוע על המבוטח להראות שידו לא הייתה במעל. לדבריה, המבוטחת לא עמדה בנטל זה, לאור העובדות המחשידות הרבות עליהן הצביעה חברת הביטוח, וכן הימנעותה של המבוטחת להעיד עדים חיוניים מטעמה וסירובו של גרשון שהוא או מי מעובדיו יעברו בדיקת פוליגרף. עוד נטען כי בית המשפט לא הפחית מתגמולי הביטוח שקבע את סכום ההשתתפות העצמית הקבוע בפוליסה, על אף קביעתו כי יש לנכות סכום זה ולמרות חוות דעתו של שמאי חברת הביטוח לפיה יש לנכות את סכום ההשתתפות העצמית מהסכום שקבע, חוות דעת אותה אימץ בית המשפט. כן תוקפת חברת הביטוח את הפיצוי שנפסק למשיבה בגין נזק עקיף. לדבריה, המבוטחת לא הוכיחה נזק כזה, בתקופה בגינה נפסק הפיצוי במילא עדיין לא קיבלה את תגמולי הביטוח על המשאיות, וכן בית המשפט לא נתן משקל מספיק לאי-גילוי והמצאת מסמכים של המבוטחת. לבסוף, טוענת חברת הביטוח כי הריבית שפסק בית המשפט קמא מנוגדת לקביעת ההלכה ביחס לריבית על סכום במטבע חוץ, וכן שלא היה מקום לפסוק למשיבה החזר הוצאות בגין שכרו של השמאי מטעמה, מאחר וחוות דעתו נדחתה על-ידי בית המשפט.
8. המבוטחת נסמכת על גישתו של הנשיא שמגר בפרשת סיני, לפיה הנטל לשכנע כי מקרה הביטוח אירע על-ידי המבוטח רובץ על המבטח. לטענתה, חברת הביטוח לא הביאה בדל ראיה לכך שהפריצה הייתה מבוימת ולכך שנסיבותיה מוזרות, נמנעה מלהעיד את החוקר הפרטי מטעמה, ואף עלה מדברי עדיה כי גניבה על-ידי מפתח מותאם אינה מקרה נדיר. כן נסתר המניע הכלכלי שניסתה לייחס למשיבה. לעניין ניכוי דמי ההשתתפות העצמית, טוענת המבוטחת כי הסכום שנפסק כנזק למנופים הוא הסכום אותו ציינה חברת הביטוח עצמה בסיכומיה, וכן היא טוענת כי הנזק העקיף בוסס כדבעי על-ידי המומחה לראיית חשבון מר זהבי. לעניין הריבית, טוענת המבוטחת כי ההלכה הפסוקה בעת קרות מקרה הביטוח קבעה כי הריבית על פוליסה דולרית היא 11%, ואף לפי ההלכה החדשה ניתן לסטות מההסדר שבתקנות המשמש רק כנקודת מוצא, סטייה הראויה במקרה זה נוכח התנהגות חברת הביטוח. לבסוף, לעניין שכר טרחת השמאי, טוענת המבוטחת כי היא נאלצה להוכיח את תביעתה בעזרת מומחה מטעמה בשל סירוב חברת הביטוח לפצותה.
ערעור המבוטחת
9. המבוטחת טוענת, כי בית המשפט שגה בכך שלא ראה בהצעת הביטוח שהגיש גרשון לסוכן הביטוח את התנאים המחייבים של הפוליסה לעניין גובה הכיסוי ושיעור ההשתתפות העצמית, אלא ראה את המסמך הקובע בפוליסה שהוצאה לאחר קרות מקרה הביטוח. המבוטחת ציינה, כי סוכן הביטוח נפטר זמן קצר לאחר הגשת התובענה. כן טוענת המבוטחת כי על-פי תנאי הפוליסה, כאשר מדובר בנזקים טוטאליים (total loss) ישולם הערך הכספי הממשי של הנזק, כך המצב אף לפי הדין, ועל כן זכאית הייתה המבוטחת למלוא תגמולי הביטוח בהתאם לערך בו בוטחו המנופים. לבסוף, בעניין הנזק העקיף טוענת המבוטחת כי כל המסמכים הומצאו לחברת הביטוח במסירה אישית, ועל כן היה על בית המשפט לפסוק את מלוא הנזק הנטען, אשר הוכח על-ידי גרשון וחוות דעת רואה החשבון.
10. באשר להצעת הביטוח, טוענת חברת הביטוח כי מדובר בטענה שלא נטענה בכתב התביעה ובכתב התשובה ועל כן מהווה הרחבת חזית אסורה. עדותו של גרשון באשר לחוזה בעל-פה שכרת עם סוכן הביטוח מהווה עדות בעל-פה מול מסמך בכתב ודינה להיפסל. כן נטען, כי בהנפקת הפוליסה שתנאיה שונים מתנאי ההצעה ניתן לראות קיבול בשינוי המהווה הצעה חדשה, הצעה אליה הסכים גרשון, בהימנעו מלהצביע על השוני בין המסמכים. ביחס לטענת ביטוח החסר, טוענת חברת הביטוח כי תגמולי הביטוח צריכים להיות מחושבים לפי ערכם של המנופים עובר לגניבתם, וכן כי לפי סעיף 60 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981, אשר אינו מבחין בין אובדן מוחלט לנזק חלקי, יש להחיל את הכלל של ביטוח חסר בכל מקרה בו סכום הביטוח נמוך מערך השוק של הרכוש המבוטח, והפוליסה אינה סוטה מכלל זה. ביחס לנזקים העקיפים, טוענת חברת הביטוח כי המבוטחת אכן הפרה את חובת הגילוי וההמצאה של מסמכים של הנהלת חשבונות שעמדו בבסיס הדו"ח הכספי של רואה החשבון זהבי.
דיון
נטל ההוכחה בביטוח