השופט א' א' לוי:
1. שלושת הערעורים נושא פסק-דין זה, עוסקים בשני המעורבים העיקריים בפרשת המעילה החמורה, שהובילה - לאחר חמש שנים של מעשי מרמה וגניבה - להתמוטטותו של הבנק למסחר. הסכום הכולל של מעשי הגניבה הינו בלתי נתפס כמעט ונאמד בלמעלה מ-254,199,600 ש"ח. הנזק המשוער שנגרם לקופתה של המדינה גדול עוד יותר ונאמד בלמעלה מחצי מיליארד ש"ח. על חומרתם המופלגת של המעשים, שעל אודות ביצועם עוד יורחב בהמשך, אין צורך להרבות מילים. בנזקים הרבים להם גרמו המערערים נושאים לא רק לקוחותיו של הבנק, אשר כספם נגזל, אלא גם עובדי הבנק - שמצאו עצמם ללא מקור פרנסה, בעלי המניות של הבנק, והציבור כולו, לאחר שקופת המדינה נאלצה לשאת על כתפיה את ההוצאות שנלוו למעשיהם של המערערים. לכל אלה נלווים נזקים חמורים נוספים, שאף להם משמעות כלכלית, והכוונה היא לנזק שנגרם למוניטין של מערכת הבנקאות הישראלית ברחבי העולם וליחסי האמון שבין בנק ללקוחותיו.
שני כתבי אישום שהוגשו לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו גוללו את פרטיה של מעילת-הענק ואת חלקם של שני המערערים - בני משפחה אחת - בביצועם של המעשים. האחד עסק בפעילותו של המערער בע"פ 2085/05, עופר מקסימוב (להלן: "עופר"). כתב-האישום השני עסק בפעילותם של אחותו של עופר, היא המערערת בע"פ 7075/03, אתי אלון (להלן: "אתי"), ושל אביהם של אתי ועופר, אביגדור מקסימוב (להלן: "אביגדור").
בית-משפט קמא הרשיע את המערערים בעבירות שיוחסו להם בכתבי-האישום. משפטם של אתי ואביה הסתיים תחילה. הם הורשעו, על דרך של ביצוע בצוותא, בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, גניבה בידי עובד, גניבה בידי מורשה, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר ועשיית שימוש במסמך מזויף, עבירות לפי סעיפים 499(א), 391, 393, 415, 418, 420 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, בהתאמה. אתי הורשעה עוד - בגין שלושה אישומים שיוחדו לה - בעבירות נוספות של גניבה בידי עובד ובעבירות של רישום כוזב במסמכי תאגיד, מרמה והפרת אמונים בתאגיד, פגיעה ביכולתו של תאגיד לקיים התחייבויותיו, אחסון מידע כוזב והפקת פלטים כוזבים, עבירות לפי סעיפים 423, 425, 424(1) לחוק העונשין, וסעיף 3(א)(1) לחוק המחשבים, תשנ"ה-1995.
עם תום משפטו, הורשע עופר אף הוא בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, גניבה, קבלת דבר במרמה, זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר, עשיית שימוש במסמך מזויף וכן בעבירה של עשיית פעולה ברכוש אסור, לפי סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000.
בגין כל אלה נגזרו למערערים העונשים הבאים: לאתי נגזרו 17 שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי וקנס בסך חמישה מיליון ש"ח, שייגבה על-פי הוראות פקודת המסים (גבייה). לעופר נגזרו 15 שנות מאסר, שנתיים מאסר על תנאי וקנס בסך שלושה מליון שקלים, או שלוש שנות מאסר כנגדו. לאביגדור נגזרו שש שנות מאסר, מאסר על תנאי למשך שלוש שנים וקנס בסך מליון ש"ח, או שנת מאסר תמורתו.
2. ערעורה של אתי כוון תחילה הן כלפי הרשעתה והן כלפי העונש שהושת עליה, אולם בפתח הדיון הודיעונו באי כוחה המלומדים, עו"ד קנת מן ודפנה יהב, כי מרשתם ממקדת את טענותיה בחומרת העונש בלבד. בעניינו של עופר הוגשו ערעור וערעור שכנגד, ובפתח הדיון הודיעו באי-כוחם של הצדדים כי הם מבקשים למקד טענותיהם לעניין העונש, כאשר עופר עותר להמתקת עונשו, ומאידך, המדינה סבורה כי ראוי להחמיר בו. כאן המקום להוסיף ולציין, כי הדיון בערעורים אלה נשמע יחד עם שני ערעורים נוספים שהוגשו בעניינו של אביגדור (ע"פ 7304/03; ע"פ 7353/03), אולם לאור בקשת בא כוחו פסק-הדין בערעורים אלה ניתן בנפרד, ביום ל' בסיוון תשס"ו (26.6.06).
עתה הגיעה השעה לדון בחלקם של אתי ועופר בביצועם של המעשים. נעבור אפוא לבחון את התשתית העובדתית שניצבה בבסיס הכרעותיו של בית-משפט קמא, ואשר שוב אינה נתונה במחלוקת בין הצדדים.
סיפור המעשה
3. בשנת 1990 החלה אתי לעבוד כפקידה בבנק למסחר ותוך מספר שנים קודמה לתפקיד של סגנית מנהלת מחלקת השקעות, תפקיד שאפשר לה גישה - באמצעות המחשב - לחשבונות כל לקוחותיו של הבנק ואף היתר לפעול בהם. אחיה של אתי, עופר, ניהל חנות לממכר ירקות בחולון ובמקביל, נהג להמר על סכומי כסף גדולים, הן בישראל והן במדינות זרות. לגרסתו, מחזור ההימורים החודשי שלו נע בסביבות שלושה מיליון ש"ח, כאשר הוא מהמר באופן יומי ולעיתים אף מספר פעמים ביום (ראו עמ' 259 לפרוטוקול הדיון במשפטו).
כדי לממן את תחביבו היקר, נזקק עופר ללוות כספים מאנשי ה"שוק האפור", ולשם כך התקשר, בין היתר, עם בני רביזדה ("להלן: "רביזדה"), אהרון אוהב-ציון (להלן: "אוהב-ציון") ואילן אבו-זמיל (להלן: "אבו-זמיל"), אשר הועמדו לדין - בגין חלקם בפרשה זו - במסגרת הליכים אחרים. כדי לזכות בהלוואותיהם דרשו רביזדה, אוהב-ציון ואבו-זמיל מעופר להציע להם בטחונות, ובמשך מספר שנים עובר למעילה העניקה אתי לעופר בטחונות אלה, כאשר סיפקה לו צ'קים שמשכה מחשבונה האישי בבנק. כאשר עופר לא היה עומד בהתחייבויותיו, היו הנושים מציגים את השיקים של אתי לפירעון. לעיתים הצליח עופר להשיב לאתי כספים אלה, ולעיתים לא. לאחר מספר שנים תפחו חובותיו של עופר, ובחשבונה של אתי הצטבר חוב של מאות אלפי שקלים.
משהבינה אתי כי אין ברשות אחיה כסף כדי לכסות את החוב שהצטבר בחשבונה, היא ביקשה לבטל צ'קים שהעניקה לו כבטחונות. בתגובה לכך, טען עופר באוזניה של אתי כי אי כיבודם של הצ'קים עלול להוביל למותו. וכך במרץ 1997, החלה המעילה, כאשר אתי גנבה בדרכים שונות כספי לקוחות, תחילה במטרה לכסות את חובות ההימורים ההולכים וגדלים של אחיה, ובהמשך גם בכדי לממן הימורים עתידיים.
בפעמים הראשונות לא ידע עופר כלל אודות מעשי הגניבה, אולם, לאחר זמן קצר שאל את אתי כיצד עומדים לרשותה סכומי כסף כה גדולים, והיא השיבה לו כי מקורם של הכספים בחשבונותיהם של לקוחות הבנק. לטענת אתי, היא מעולם לא שיתפה את עופר בפרטיהם המדויקים של מעשי הגניבה, אולם אמרה לו במפורש כי היא מבצעת מעשים אסורים, ופועלת בחשבונותיהם של לקוחות ללא הסכמתם (ראו עמ' 65-66 ו-83-84 לפרוטוקול הדיון במשפטו של עופר). כאשר ביקשה אתי לחדול ממעשים אלה, אמר לה עופר "שהוא בצרות, ושהוא חייב עוד המון המון כספים בחוץ ושבאיזה שהוא יום זה ייגמר" (שם, בעמ' 66).
4. בתקופה הראשונה למעילה, גניבת הכספים בוצעה בשתי דרכים עיקריות, כאשר חשבונה האישי של אתי משמש תחנת ביניים לפני העברתם של הכספים לעופר ונושיו. הדרך הראשונה והפשוטה הייתה באמצעות "שבירת" פיקדונות וחסכונות של לקוחות, ומשיכת כספים מחשבונותיהם לחשבונה האישי של אתי, בין על דרך של משיכת מזומנים מחשבונותיהם והפקדתם בחשבונה, ובין על דרך של העברה בנקאית אל חשבונה. בהמשך, במטרה למנוע את גילוי מעשיה, הזינה אתי במחשבי הבנק מידע כוזב אודות הפעולות שביצעה בחשבונותיהם של הלקוחות.
דרך נוספת לביצועם של מעשי הגניבה הייתה באמצעות שימוש בשיקים בנקאיים. על-פי שיטה זו, הנפיקה אתי שיקים בנקאיים לחובת לקוחות, ושידלה במרמה מורשי חתימה בבנק לחתום על השיק, לאחר ששכנעה אותם שהשיק מונפק לבקשתו של הלקוח. שיקים אלה הועברו על-ידי אתי לעופר או לאביגדור ואלה זייפו, על גב השיק, את חתימתו של הלקוח כך שהשיק נחזה להיות ככזה שהוסב כדין. לאחר הסבתו של השיק היו עופר ואביגדור פודים אותו בשוק האפור, ואת הכספים שהתקבלו תמורתו הייתה אתי מפקידה בחשבונה, ומאחסנת במחשבי הבנק מידע כוזב אודות הנפקתו של השיק.
בשלב כלשהו של המעילה, העירו לאתי הממונים עליה על התנועות הרבות והגדולות המתבצעות בחשבון הבנק שלה, ועל כן היא זנחה את שיטות הפעולה שהנחו אותה עד אז. מעתה, גניבת הכספים התבצעה באחת משתי דרכים. הדרך העיקרית - באמצעותה נגנב סכום אדיר של 214,461,000 ש"ח - נעשתה אף היא באמצעות שיקים בנקאיים, שהונפקו לחובתו של לקוח כלשהו בבנק, בסכום מסוים אותו דרש עופר מאתי. גם על-פי שיטה זו שידלה אתי במרמה מורשי חתימה בבנק לאשר את הנפקת השיק, ולאחר שהאחרונים חתמו עליו זייפו אתי, עופר או אביגדור חתימת היסב הנחזית להיות חתימתו של הלקוח. לאחר זיופה של חתימת ההיסב, היו עופר או אביגדור פודים את השיק או סוחרים בו בשוק האפור.
לחלופין, ביצעה אתי העברות בנקאיות על-ידי כך שהעבירה כספים שהופקדו בחשבונותיהם של לקוחות הבנק ישירות אל חשבונותיהם של אנשים שונים, בהם מלוויו של עופר בשוק האפור.
5. עד כאן - המעשים שבגינם הורשעו אתי עופר ואביגדור. ואם בכל אלה לא די, הורשעה אתי - בגין שלושה אישומים שיוחסו לה - בביצועם של מעשי גניבה נוספים: במהלכה של המעילה הנפיקה אתי כרטיסי אשראי של חברת תשלובת ישראכרט בע"מ, במטרה לממן הוצאות משפחתיות שונות, כאשר החיובים המתבצעים בגין השימוש בכרטיסים אלה נעשו מחשבונה האישי. כרטיס אשראי אחד נמסר לגרושתו של עופר, יפה מקסימוב, אשר רכשה באמצעותו מוצרים שונים בסכום של 50,000 ש"ח. כרטיס האשראי השני נמסר לבן זוגה של אתי, שלומי אלון, והוא שימש הן לרכישת מוצרים שונים והן לכיסוי הוצאותיו של עופר, בסכום של 80,000 ש"ח. אתי הודתה כי לשם כיסוי החיובים שנמשכו מחשבונה עקב השימוש בשני כרטיסי האשראי - בסכום של 130,000 ש"ח - היא גנבה כספים של לקוחות הבנק. כאן המקום לציין, כי בגין מעשים אלה ביקשה התביעה להרשיע גם את עופר, אולם בית המשפט-המחוזי זיכה אותו מאישום זה, לאחר שמצא כי הכספים שנגנבו על-ידי אתי במטרה לכסות את חובות כרטיסי האשראי נגנבו ביוזמתה, "ללא כל בקשה מפורשת, סחיטה רגשית או איום מצד עופר" (עמ' 133 להכרעת הדין בת"פ 40217/02).
אתי הורשעה בגין שני אישומים נוספים שעניינם גניבה בידי עובד. במקרה אחד שלשלה לכיסה, בשלוש משיכות נפרדות, סכום של 324,000 ש"ח, תוך שהיא מזינה במחשבי הבנק מידע כוזב. במקרה השני בו הורשעה, גנבה אתי מהבנק סכומים שהגיעו לכמה מאות אלפי שקלים, והעבירה אותם בדרכים שונות לידי גיסה, טל אבהר (להלן: "אבהר"). הרשעתה של אתי בגין שני אישומים אלה התבססה, למעשה, על הודאתה, והמחלוקת היחידה שהתגלעה בינה לבין התביעה בהקשר זה, עסקה בשאלה האם גם כספים אלה יועדו לכיסוי חובות ההימורים של עופר, אם לאו. אתי טענה כי מעולם לא עשתה שימוש עצמי בכספים שנגנבו, אלא מסרה אותם לידי עופר או נושיו. טענה דומה נשמעה גם לגבי הכספים שהועברו לידי אבהר, ולגרסתה נועדו כספים אלה לכסות את חובותיו של אבהר, לאחר שאף הוא נאלץ לשאת בחובותיו של עופר, ונקלע עקב כך לחובות.