חיפוש פסקי-דין

תקציר AI: הבקשה עסקה בקביעת הרכב בית-הדין שידון בבקשה למתן צו המצהיר כי קשר הנישואין בין המבקשת למשיב בטל ומבוטל לפי דיני ישראל, כאשר המבקשת היא בת לאב יהודי ואם פרוטסטנטית, שאינה משתייכת לעדה דתית מוכרת ולא קיבלה חינוך דתי נוצרי, והמשיב הוא יהודי. המבקשת ביקשה כי בית-הדין הרבני בחיפה ידון בעניינם, לאחר שמשרדה הרבנות סירב לטפל בעניינה ללא החלטת נשיא בית-המשפט העליון לפי סימן 55. הצדדים מיוצגים על ידי עורכי דין, כשהמשיב טען כי סימן 55 אינו חל במקרה זה, מאחר שכל הצדדים משתייכים לעדות דתיות שונות או שאין מדובר בקונפליקט סמכויות בין בתי דין דתיים, ולכן יש לפנות לבית המשפט המחוזי. בדיקה משפטית העלתה כי סמכות בתי הדין לדון בענייני מעמד אישי נקבעת לפי משתנים של נתינות והשתייכות לעדה דתית. סימן 55 נועד לאפשר לצדדים המשתייכים לעדות דתיות שונות, שכל אחד מהם נתון לסמכות דתית שונה, לפנות לזקן השופטים כדי להחליט איזו רשויות דתיות יוסמכו לדון בסכסוך, כך שיתאפשר דיון בבתי דין דתיים במקום בבית המשפט המחוזי, המוסמך בדרך כלל בסכסוכים כאלו. עם זאת, במקרה דנן המבקשת אינה משתייכת לעדה דתית מוכרת ואינה נתונה לסמכות בית דין דתי, ולכן אין להחיל את סימן 55. כתוצאה מכך, הוחלט לדחות את הבקשה למתן צו שהענין יישמע בבית הדין הרבני.

תוצאה: הבקשה למתן צו שקבע כי בית הדין הרבני בחיפה הוא הרשאי לדון בעניינם נדחתה, מאחר שנסיבות המקרה אינן עונות על תנאי סימן 55 לדבר-המלך-במועצה ולמבקשת אין סמכות דתית הנתונה לבתי דין דתיים.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין דן בעניין שני זוגות חברי קיבוצים, שהתקיימו טקס נישואין פרטי בניגוד להלכה היהודית ומבלי פנייה לבתי הדין הרבניים. הזוגות טענו כי בהיותם חסרי אמונה דתית אין הם כפופים לשיפוט הרבני, וכי עליהם יחולו דיני הנישואין האזרחיים על פי המשפט המקובל האנגלי במסגרת סימן 46 לדבר המלך במועצה. עם זאת, בית המשפט המחוזי הפנה את העניין לבית הדין הרבני, שלפי חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג 1953, נישואי יהודים, גם אם חסרי אמונה דתית, כפופים לשיפוט הרבני המחייב על פי דין תורה. השופט ברנזון הדגיש כי המונח "יהודי" בחוק זה פירושו "יהודי לפי דיני ההלכה", והדבר חלה ללא קשר לאמונה הדתית האישית של הפרט, בהתאם לפסיקות בולטות קודמות. נידונה גם סוגיית חופש הדת והמצפון לטענת המערערים, שניסו להימנע מהתייצבות בפני רשות דתית בניגוד לאמונתם, אולם בית המשפט נפסק כי חופש זה מוסכם אך מחויב להישלט על ידי החוק המפורש של הכנסת, שמחייב כי ענייני נישואין וגירושין ייעשו על פי דין תורה. כמו כן נדונה שאלת טקסי הנישואין הפרטיים והכשרתם, והודגש כי הכרה בהם תביא לעולם משפטי כשרירותי וחסר עקביות, ולכן אין לקבלם ואין להעניק להם תוקף משפטי ללא רישום ותיעוד סודר מטעם מוסדות המדינה או הרשות הרבנית. פסק הדין מסרב לתת תוקף לנישואין הפרטיים וחוזר על ההכרה כי כל יהודי, דתי או חילוני, מחויב בשיפוט בתי הדין הרבניים בנוגע למעמדו האישי בנישואין וגירושין, ומי שמבקש שינוי יש לפנות לשינוי חקיקתי. בשורה התחתונה, נישואין שאינם נערכים בפני בית הדין הרבני אינם מוכרים בישראל לנישואי יהודים.

תוצאה: הערעור נדחה; נדחתה הבקשה להכרה בנישואין פרטיים כאזרחיים לפי המשפט המקובל; נקבע כי אף יהודים חסרי אמונה דתית כפופים לשיפוט בתי הדין הרבניים בנושאי נישואין וגירושין והטקסים אינם מוכרים ללא רישום מבוסס ומוסמך.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין עוסק בשאלת סמכותו של בית הדין הרבני לדון בתביעת גירושין שהוגשה על ידי בעל נגד אשתו, כאשר הזוג יהודים שהתקשרו בנישואין אזרחיים בפריז ובאו לישראל להתגורר. בית הדין הרבני קיבל את סמכותו לדון בתביעה לנוכח היות בני הזוג תושבי המדינה, אך העותרת טענה כי הנישואין האזרחיים לא מוכרים בדין הדתי וכי בתי הדין הרבניים אינם מוסמכים לדון בתביעות הנובעות מנישואין אלו. היועץ המשפטי לממשלה תמך בסמכות בתי הדין הרבניים לדון בתביעה, וכך קבע השופט ברנזון כי סמכותו של בית הדין הרבני חלה על זוגות יהודים תושבי ישראל בכל הנוגע לענייני נישואין וגירושין, גם אם הנישואין נערכו בחו"ל בנישואין אזרחיים בלבד. השופט הבהיר כי הדיון בבית הדין הרבני משפיע רק על תביעות גירושין המונחות בפניו בישראל, ואילו הכרעות לגבי תקפות הנישואין האזרחיים עצמם בחו"ל הן מחוץ לסמכותו. עוד צוין כי בית הדין הרבני מוסמך להכריע בעילות גירושין על פיהן טען המשיב, ובפרט טענה של מרדנות האישה לפי הדין הדתי. במסגרת הדיון הוצגו גם שיקולים עניניים וציבוריים לגבי הפגיעה האפשרית בזכויות האישה ושלילת זכויותיה במקרים של נישואין אזרחיים. השופטים קיסטר וברנזון הצביעו על מורכבות המצב המשפטי הנפוץ כאשר בתי הדין הרבניים אינם מכירים בנישואים אלה, והדגישו את חשיבות פתרון מקרי גירושין בצורה יעילה. בסופו של דבר התקבלה החלטה לדחות את העתירה שהורתה לבטל את הצו-העל-תנאי ולבטל את ההליכים, ולהותיר את הסמכות בבית הדין הרבני לדון בתביעה. השופטים קראו לצדדים לנסות להגיע להסדר שניתן להגיע אליו בהסכמה למזעור סבל וכאב.

תוצאה: העתירה נדחתה, והסמכות לדון בתביעת גירושין בין בני זוג יהודים שהתחתנו בנישואין אזרחיים בחוץ-לארץ, המתגוררים בישראל, הוענקה לבית הדין הרבני.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: העותרת והמשיב נישאו בנישואין אזרחיים בהודו, כאשר המשיב היה נוכרי והעותרת יהודייה. לאחריהם עלו לישראל וקיבלו אזרחות ישראלית. בהמשך, בשנת 1977, המשיב התגייר אך לא נערכו נישואין מחדש. חיי הזוג התקלקלו, והמשיב הגיש תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי, בעוד העותרת טענה כי לבית הדין אין סמכות לדון בתיק. בית הדין הרבני האזורי פסק כי בית הדין מוסמך לדון והורה על מתן גט, פסק דין שהועבר לערעור לבית הדין הרבני הגדול, איזה נדחה בערעורו. העותרת פנתה לבית המשפט העליון בטענה כי גיורו של המשיב אינו תקף משפטית לפי פקודת ההמרה, וכי בהתאם בית הדין הרבני אינו מוסמך, וטענה נוספת שהנישואין שהתקיימו בחו"ל כאזרחיים אינם מוכרים על ידי בית הדין הרבני. לעומתה נטען כי הסמכות קיימת וכי המרה החלה מבחינה דתית וניתן להכיר בה גם מחוץ למסגרת פקודת ההמרה, ושמתוקף זה בית הדין הרבני מוסמך לדון בענייני גירושין בין בני הזוג. בבית המשפט העליון קבעו כי פקודת ההמרה אינה חלה במקרה זה מאחר ואין בית דין הינדי מוכר בישראל, ולכן יש לראות את ההמרה כדתית מוכרת, והמשיב נתפס כיהודי לצורך סמכות שיפוטית של בתי הדין הרבניים. כמו כן נקבע כי סמכות בית הדין הרבני לדון בגירושין קיימת גם כאשר נישואין התקיימו מחוץ לישראל בנישואין אזרחיים, וכי השאלה אם לצוות גט על יסוד נישואין שאינם כדת משה וישראל היא נפרדת ואינה משמשת פסילה סמכותית. לאור כל אלו, נדחתה העתירה וקבעה את סמכותו של בית הדין הרבני לדון בתביעת הגירושין.

תוצאה: בית המשפט העליון דחה את העתירה וקבע כי בית הדין הרבני מוסמך לדון בתביעת גירושין בין בני הזוג, למרות הנישואין האזרחיים בחו"ל והגיור שמחוץ למסגרת פקודת ההמרה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: מדובר בערעור על פסק דין מקודם שבית המשפט המחוזי קיבל להפחתת סכום המזונות המשולם לאישה ולבנותיה. ההפחתה נבעה מהגעת אחת הבנות לגיל בגרות והולדת בן נוסף לאב מחוץ לנישואין. האם ובנותיה טענו כי אין הצדקה להפחתת המזונות ושהולדת הבן מחוץ לנישואין אינה צריכה להילקח בחשבון. האב טען כי ההפחתה צריכה להיות פרופורציונית ופשוטה בהתאם למספר הזכאים, וטען בנוסף שיש לפטור אותו מתשלום מזונות לנוכח התנהגות בלתי מכבדת של אחת הבנות כלפיו. בית המשפט העליון דחה את טענות הערעור, וקבע שיש להתחשב בהולדת בן נוסף כחלק מהמשפחה גם אם נולד מחוץ לנישואין. הוסבר כי לשם חישוב המזונות יש להתחשב בכך שמזונות האישה גבוהים משמעותית ממזונות ילד קטין, והפחתה לא פשוטה לפי חלוקה מתמטית לא מתאימה. בנוסף, הסביר בית המשפט כי על אף התנהגות חריגה של בת כלפי אביה, אין זה מוצדק לפסול את זכאותה למזונות ולהפוך אותה לנטל כלפי הציבור. בסופו של דבר, בית המשפט תמך בהפחתה מסוימת במזונות עקב הולדת הילד הנוסף, אך דחה את הפחתות אחרות שהנועדו על סמך ההתנהגות של הבנות.

תוצאה: בית המשפט העליון דחה את הערעור ואת הערעור שכנגד, אישר הפחתה חלקית בסכום המזונות עקב הולדת בן נוסף, ודחה נטען להפחית מזונות עקב התנהגות בנות או לבטל חוב מזונות שלן.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: העתירה עוסקת בסכסוך בין אישה לבעלה בנוגע למזונות, משמורת הילדים ומינוי אפוטרופוס. האישה וילדיה הגישו תביעה בבית המשפט המחוזי למזונות ולמשמורת, בעוד הבעל הגיש תביעת גירושין בבית הדין הרבני הכוללת את נושאי המזונות והחזקת הילדים. הבעל הכחיש לבית המשפט המחוזי את סמכותו בטענה כי התביעה מצויה בסמכות בית הדין הרבני. בית המשפט המחוזי קבע כי הוא מוסמך לדון בתביעה מאחר שזו הוגשה לפני תביעת הגירושין. בבית הדין הרבני נדונו הטענות על מצבה הנפשי של האישה, כולל טענות לפסלות דין ומינוי אפוטרופוס לייצגה. נקבע כי יש למנות לאישה אפוטרופוס שייצג אותה שכן לא ניתן לסמוך על ייפוי כוח שניתן לה בעבר, וכי מעשיה בעבר פסולים ואינם תופסים. נקבע הצו זמני להעביר את משמורת הילדים לאב בשל חשש לסכנתם, והדיון בנושא זה יימשך לאחר קבלת תסקיר מלשכת הסעד. בית הדין הרבני סבר כי העותרים הפסידו את הזדמנותם לעורר טענות לגבי סמכותו בשל היעדר התגובה לישיבה הראשונה.

תוצאה: העתירה התקבלה בחלקה; הוחלט לשמור על סמכות בית המשפט המחוזי לטפל במזונות ובמשמורת הילדים, בוטלה הכרזת הפסלות הכללית של האישה ודחו טענות בית הדין הרבני לביטול פעולות העותרים, בעוד שהסמכות למינוי אפוטרופוס בנושאי גירושין נותרה בידי בית הדין הרבני.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: העותרת, ילדה שגויסה על ידי גיור אורתודוקסי בארצות הברית ואומצה על ידי הורים יהודים שהנם אזרחי ישראל, ביקשה לרשום את יהדותה במרשם האוכלוסין בישראל. בעקבות בקשת ההורים, הועבר העניין לבית הדין הרבני האזורי ברחובות שאישר את תעודת הגיור, אך דחה את בקשת האישור הסופי תוך התייחסות לכך שהמתבגרת אינה מקיימת מצוות וכי יש ספק אם הגיור חל עליה. ההורים ערערו לבית הדין הרבני הגבוה, אך בסמוך לכך הגישו בקשה לביטול הערעור שנדחתה. העותרת עתרה לבית המשפט העליון נגד בית הדין הרבני, בטענה כי לבית הדין הרבני אין סמכות שיפוט לדון באישור הגיור, וכי לא נוצרה הסכמה מוקדמת לשיפוט זהי וכן שההליך פוגע בזכויותיה כקטינה. משרד הפנים הציג עמדתו כי רשם את העותרת כיהודייה ועל כן אין עילה לתקוף את התנהלותו. בית המשפט העליון בחן את הסוגיה המשפטית הרחבה של הסמכות לדון בתוקפו של גיור מחוץ לישראל, ודן בשאלת סמכותם של בתי הדין הרבניים לפי חוק שיפוט בתי דין רבניים וכן בהסכמות הספציפיות שניתנו להם. נקבע כי סמכות ליתן הכרעה בנושא זה היא בידי בית המשפט המחוזי ולא בית הדין הרבני, וכי הפנייה לבית הדין הרבני נעשתה מתוך הבנה שגויה שהינו ערכאה שיפוטית מוסמכת. הדברים מצביעים על הטעות שנגרמה על ידי משרד הפנים בהפניית ההורים לבית הדין הרבני, ועל חוסר הסמכות של בית הדין לדון בסוגיה זו. בסופו של דבר, הוכרז פסק הדין של בית הדין הרבני כבטל, והצו-על-תנאי שהתקבל לטובת העותרת הועבר למצב של צו מוחלט, בעוד העתירה נגד משרד הפנים בוטלה מאחר שהעותרת כבר נרשמה כיהודייה. בפסק הדין הועלו גם הסתייגויות חמורות מן האופן הקל בו נערכה החקירה בבית הדין הרבני ומהפגיעה האפשרית בזכויות האדם של העותרת בקביעת יהדותה.

תוצאה: בית המשפט העליון ביטל את פסק הדין של בית הדין הרבני האזורי בתחום אישור הגיור, וקבע כי הסמכות לדון בנושא זה נתונה לבית המשפט המחוזי בלבד. כמו כן, הצו-על-תנאי ניתן למוחלט, והעתירה נגד משרד הפנים בוטלה כמיותרת שכן העותרת נרשמה כיהודייה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק הדין נדונה השאלה אם הלכת שיתוף הנכסים, שפותחה בבית המשפט העליון וקובעת כי רכוש שנרכש במאמץ משותף של בני זוג מתחלק בין השניים בחלקים שווים, חלה גם על פסיקת בתי הדין הרבניים בענייני רכוש הכרוכים לגירושין. העובדות הן שבן זוג הגיש תביעת גירושין הכוללת חלוקת רכוש, ובית הדין הרבני האזורי דחה את הטענות לגבי שיתוף הנכסים בטענה כי הדין העברי אינו מכיר במושג שיתוף הנכסים אלא בזכויות הנובעות מכתובה ופיצויים בלבד. בית הדין הרבני הגדול דחה את הערעור. העותרת טענה כי הסירוב להכיר בהלכת שיתוף הנכסים מהווה פגיעה בכשרותה המשפטית של האשה על-פי חוק שיווי זכויות האשה (1951).

תוצאה: הוחלט כי הלכת שיתוף הנכסים, כפי שפותחה בבית המשפט העליון במסגרת המשפט האזרחי, חלה גם בבית הדין הרבני בענייני רכוש הכרוכים לתביעות גירושין. פסקי הדין של בתי הדין הרבניים בנושא זה בוטלו, ותיק הוחזר לבית הדין הרבני לדון מחדש בהתאם להלכה זו. המשיב מס' 3 חויב בתשלום הוצאות בסך 10,000 ש"ח.

לצפייה

תקציר AI: פסק הדין דן בעתירה שהוגשה נגד החלטות בית הדין הרבני הגדול והאזורי בתל אביב לגבי חלוקת רכוש במסגרת הליכים לגירושין. בתיק, לאחר למעלה מ-30 שנות נישואין, הוגשו תביעות לעניין גירושין, מזונות, וחלוקת רכוש. בית הדין הרבני פסק בדבר סמכותו לפסוק בדיני גירושין, אך סירב להכיר בזכויות רכושיות שנוצרו במהלך הנישואין מעבר להלכה, ובמיוחד הכחשת עקרון שיתוף הנכסים שהיה קיים בפסיקת בתי משפט אזרחיים. העותרת טענה כי הפסיקה פוגעת בזכויות יסוד של האישה, בחוק שווי זכויות האישה ובכללי הצדק הטבעי, שכן נמנעה ממנה האפשרות להציג ראיות ועדויות להוכיח זכויותיה ברכוש המשותף. בית הדין הרבני הגדול קבע כי רק מסמכים כתובים וראיות עדויות שאינן קרובות לצדדים מתקבלות בבתי הדין, נטען כי ההלכה אינה מכירה בזכויות רכושיות הנ expansive, וסירב להכיר בזכויות האישה מעבר לתנאי הכתובה. העתירה לבית משפט הגבוה לצדק טענה כי פסיקות בתי הדין מנוגדות לחוקי המדינה ולזכויות האזרח והאישה, ודרש ביטול פסקי הדין והעברת הדיון לערכאות אזרחיות, או לפחות סעד הולם להבטיח שימור זכויות האישה והגינות ההליך. ההליך יצא לצו על תנאי להבהרת טענות אלו ולקיום דיון הוגן.

תוצאה: בית המשפט הגבוה לצדק הוציא צו על תנאי המשמש כאמצעי להכרעת הטענות שהועלו נגד פסקי דינו של בית הדין הרבני הגדול והאזורי, וקראה למשיבים ליתן טעם להחלטותיהם. צו זה לא ביטל את פסקי הדין, אך סימן הקשיים המשפטיים בסוגיית סמכות בתי הדין הרבניים בנוגע לזכויות רכוש של נשים במסגרת הליכים לדיני משפחה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק דין זה עוסק בבקשה של בעל תושב חוץ לעכב את צו עיכוב יציאה מן הארץ שהוצא כנגדו במסגרת הליכים בקשר לחוב מזונות ילדים. בני הזוג חתמו בשנות ה-80 על שני הסכמים; ההסכם הראשון עסק בהסדרת תנאי יציאתו של הבעל מהארץ, וההסכם השני, אשר התקבל לכוח פסק דין, עסק בעיקר בהסדרים רכושיים ותשלום מזונות. המבקש, תושב ספרד המנהל שם את עסקיו, עמד בחיוב תשלום המזונות למעט חוב מצטבר. הוצאת צו העיכוב הוצעה לבקשת האישה לאחר הגעתו לביקור בישראל, אף לאחר שסילם את יתרת החוב. בית המשפט המחוזי קבע כי הצו יישאר על כנו עם הפחתה בערבות, אולם דחה את טענות המבקש כי ההסכם הראשון תקף וצריך להילקח בחשבון, וטען כי ההסכם השני מבטל את הראשון. המבקש טען מנגד כי חופש התנועה והיציאה מהארץ, המעוגנים בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, מחייבים התחשבות שונה בשיקולים לעיכוב היציאה. בית המשפט העליון דחה את ההחלטה המחוזית וחזר והדגיש כי ההסכם הראשון אינו מבוטל ואינו ניתן לביטול על ידי ההסכם השני, מאחר שהשני עסק בנושאים שונים (יחסי ממון) ולא ביטל במפורש את ההסדרים הנוגעים ליציאה מהארץ. בנוסף, הוא הדגיש כי חופש התנועה והיציאה מהארץ זכה למעמד חוקתי, ויש לפרש את סמכות ראש ההוצאה לפועל במסגרת זו, כך שזכות זו תוכר ותהיה שיקול מרכזי. עוד ציין כי לראש ההוצאה לפועל היה החובה לשקול את ההסכם הראשון במסגרת שיקול הדעת לפסילת הצו, תוך התחשבות במעמדו של המבקש כתושב חוץ עם מרכז חיים בספרד. לפיכך, צו עיכוב היציאה בוטל, והוחלט גם על תשלום הוצאות ל"מבקש".

תוצאה: בית המשפט העליון קיבל את הערעור, ביטל את צו עיכוב היציאה מן הארץ שניתן כנגד המבקש, וביטל את פסק הדין של בית המשפט המחוזי. הוחלט כי ההסכם הראשון ביניהם מחייב ויש לתת לו משקל בשיקולי ההוצאה לפועל, וכי חופש היציאה מהארץ הוא זכות חוקתית שיש להגן עליה. כמו כן, המשיבה נדרשה לשלם הוצאות בסך 10,000 ש"ח.

לצפייה לרכישה הזדהה