ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בעניין הדין שעל פיו תוכרע שאלת חובתו של הבעל במזונות אשתו, באשר המרת דתו של הבעל לא נעשתה על פי פקודת ההמרה והזוג נישא בנישואים אזרחיים בהודו

.

השופט א' ברק : המערער והמשיבה נישאו בהודו בנישואין אזרחיים. אותה עת

היה המערער נוכרי )בן הדת ההינדית( והמשיבה יהודייה. מנישואין אלה נולד להם בן.

ב1974- עלו בני הזוג לישראל והפכו אזרחים ישראליים. ב1977- התגייר המערער. היחסים
בין בני הזוג התערערו, והמערער פנה לבית הדין הרבני בתביעת גירושין. המשיבה מצדה
הגישה תביעת מזונות לפני בית המשפט המחוזי. בית הדין הרבני פסק, בפסק-דין חלקי,

כי "הואיל ולפי דברי שני הצדדים הם נשאו זה לזו בנשואים אזרחיים בלבד בהיות התובע
לא יהודי, ולא התחתנו כדת משה וישראל אחרי שהתגייר, ועל סמך יתר החומר שבתיק, פוסק
בית הדין : )א( על הנתבעת קייט שמואל לקבל גט פטורין לחומרא מהתובע טל שמואל". על
רקע זה טען המערער לפני בית המשפט המחוזי, בתביעת המזונות, כי שני בני הזוג הם
יהודים, והדין האישי שלהם הוא הדין היהודי, על פיו הם לא נישאו כלל, ועל-כן אין
המערער חב במזונותיה של המשיבה. הערכאה הראשונה )השופט א' אבן-ארי( דחתה טיעון זה.
נקבע, כי המרת דתו של המערער לא נעשתה על-פי פקודת העדה הדתית )המרה( )להלן - פקודת
ההמרה(, ועל-כן המערער הוא נוכרי. פסק הדין של בית הדין הרבני ניתן, על-כן, ללא
סמכות. אשר לחובת המזונות של המערער, זו נקבעת על-פי חוק לתיקון דיני המשפחה
)מזונות(, תשי"ט1951-- )להלן - חוק המזונות(, לפיו מי שאינו חל עליו דין אישי -
וכזה הוא המערער, שאינו בן עדה דתית מוכרת ואין לו דין אישי מוכר בישראל - הייב
במזונות בן-זוגו על-פי הוראת חוק המזונות. על החלטה זו הוגש הערעור שלפנינו. במקביל