האב טען כי כספים ששילם עבור רכישת דירה, שיפוץ ושכר טרחה לעורך דין שניהל את גירושיה של בתו, ניתנו כולם כהלוואות. אלא שהוא לא הצליח לסתור את ההנחה שלפיה בין בני משפחה העברה היא מתנה אלא אם הוכח אחרת.
טענות המורה להפליה מחמת הורות ולידה נדחתה אך נמצא פגם בהחלטה שלא להחזיר אותה לעבודה למרות הוראותיו של חוק עבודת נשים.
הבעל יהודי ואילו אשתו חסרת דת ולכן הם פנו להליך התרת נישואים חרף גירושים. ימים ספורים לאחר שבקשתם אושרה הודיעו השניים שהם מתחרטים ורוצים לשקם את הזוגיות. ביהמ"ש נדרש לראשונה לדון בסוגיה הלא שגרתית.
בני זוג שחיו יחד חמש שנים הגישו תביעות הדדיות. האיש תבע מהאישה החזר של כספים שהשקיע בשיפוץ וברהיטים והיא הגישה תביעת לשון הרע. רוב התביעות נדחו והאישה חויבה לשלם לאיש 55,000 שקל.
בני הזוג הסכימו ב-1981 כי חלקו של הבעל בבית המגורים ובשטח החקלאי יעבור בעתיד על שם ילדיהם. האישה עתרה לאכיפת ההסכם אך בית המשפט קבע שהתביעה התיישנה והצדדים זנחו את ההסכם.
עובדת סניף "שוק העיר" בבני ברק פוטרה בנימוקים של "התנהגות לא ניאותה", אך בית הדין דחה את גרסת המעסיקה וקבע כי היא הפרה את הוראות חוק שיוויון הזדמנויות בעבודה.
על פי ההסכם החתן היה אמור להמשיך לשאת בתשלומי משכנתא על הדירה שמכר לחמו. השופט קיבל את תביעת חמו והורה לו לשלם, תוך שדחה את גרסת החתן שטען כי חתם על "קומבינה".
הבעל טען כי אשתו מוזרה ואם לא ראויה, בין היתר משום שהיא לא צועדת בקצב שלו, בוכה הרבה ולא נותנת לילד תרופות. אבל התנהגותו לאורך הדיונים הותירה את הרושם שהוא הבעייתי מבין השניים.
נקבע כי אף שהרכישה מומנה ברובה על ידי הורי הבעל והדירה אף נרשמה על שמו בטאבו, האישה הצליחה להוכיח כוונת שיתוף המזכה אותה בחצי מהזכויות.
הקשישה הייתה בדרך למרפאת שיניים. בית המשפט קבע כי גרם המדרגות נבנה בניגוד לתקנות התכנון והבנייה ונחשב למפגע שהצריך אזהרה וסימון. האחריות הוטלה על בעלי המרפאה והנכס.