"ביטול הלכת אפרופים" אינו דרמטי כמו שחשבתם
גם לפני תיקון חוק החוזים בתי המשפט לא היו חסרי רסן, אלא פירשו חוזה בעיקר לפי לשונו - וזה המצב גם כיום
מי שנחשף לשיח הציבורי סביב תיקון חוק החוזים שבוצע לאחרונה בכנסת - ה"מבטל", לכאורה, את הלכת אפרופים - עשוי לחשוב שמדובר בלא פחות מרעידת אדמה משפטית. אלא שלא כצעקתה. גם ערב התיקון בתי המשפט לא עשו בחוזה מסוים "כחומר ביד היוצר" וניגשו מייד לבחון את נסיבותיו החיצונית, אלא נתנו את הבכורה, בראש ובראשונה, ללשונו הפשוטה.
כדי להבין מדוע הדרמה התקשורתית גדולה בהרבה מהשינוי בפועל, צריך לחזור אחורה. הלכת אפרופים, שנפסקה ב-1995, קבעה כי פרשנות חוזה אינה מתחילה ונגמרת בלשון הכתובה בלבד, אלא יש לבחון גם את אומד דעת הצדדים, את תכלית ההתקשרות ואת נסיבות כריתת החוזה. מאז נטען לא אחת שבתי המשפט "עושים מה שבא להם", מתעלמים מהטקסט ומעדיפים שיקולי צדק או היגיון חיצוניים. הטענה הזו פשוט אינה מדויקת.
בפועל, גם ערב התיקון לחוק, הפסיקה חזרה שוב ושוב על כך שלשון החוזה היא נקודת המוצא - ולעיתים קרובות גם נקודת הסיום - של מלאכת הפרשנות. כאשר הטקסט היה ברור, חד-משמעי ואינו סובל פרשנות סבירה אחרת, בתי המשפט נטו לאכוף אותו ככתבו וכלשונו. רק במקרים של עמימות, סתירה פנימית או ניסוח בעייתי, נפתח הפתח לבחינת נסיבות חיצוניות.
במילים אחרות: לא הייתה כאן אנרכיה פרשנית. שופטים לא קמו בבוקר והחליטו "לשפר" חוזה לפי תחושת הצדק האישית שלהם. השימוש בכלים פרשניים רחבים נועד להתמודד עם מציאות חוזית מורכבת, ולא על מנת לרוקן הסכמים מתוכן.
הכוח נותר בידי השופטים
התיקון לחוק מבקש להדגיש, ואולי לחדד, עיקרון שכבר היה קיים: לשון החוזה היא העיקר. עם זאת, הוא מוסיף קביעה חשובה לא פחות: לבית המשפט שמורה הסמכות להתערב בחוזים עסקיים כאשר פרשנותם הלשונית מובילה לתוצאה בלתי מתקבלת על הדעת, או אם עולה ממנה סתירה בין הוראות המסמך השונות. ביחס לשאר החוזים (כמו חוזי עבודה או הסכמים קיבוציים) נקבע כי בהיעדר הסכמת הצדדים לגבי דרך הפרשנות, הם יפורשו לפי אומד דעת הצדדים "כפי שמשתמע מתוך החוזה ונסיבות העניין".
עכשיו תגידו לי אתם: מה ההבדל בין לגשת ל"נסיבות חיצוניות" של חוזה כשלשונו אינה ברורה, לבין התערבות בו במצב של "תוצאה שאינה מתקבלת על הדעת"? הרטוריקה אומנם שונה, אך התוצאה זהה. האמת היא שממש לא מדובר ב"רעידת אדמה משפטית" אלא במצב דומה לזה שהיה קיים ערב התיקון לחוק, אשר מותיר בידי השופטים את הכוח להתערב בחוזה במצבים המתאימים, לצד מתן חופש התקשרות ניכר לצדדים.
ניתן להסכל על התיקון אף מזווית אחרת, בדמות איתות של המחוקק לציבור: "אל תסמכו על כך שבית המשפט 'יציל' אתכם מניסוח רשלני - האחריות לטקסט היא שלכם". מצד שני, הוא משאיר "שסתום ביטחון" למקרים קיצוניים - אותם מצבים שבהם פרשנות מילולית עיוורת יוצרת תוצאה אבסורדית, בלתי הוגנת או כזו שסותרת באופן מובהק את ההיגיון העסקי. והלא גם בתקופת אפרופים בתי המשפט לא התיימרו לשכתב מחדש את החוזה, אלא כיבדו את הסדריו - בהינתן שהוא נוסח בלשון ברורה שאינה מותירה מקום לפרשנות.
בסופו של יום, המשמעות העמוקה של התיקון לחוק תתברר פחות בספרי החוקים ויותר בפסיקה שתיווצר בעקבותיו. בתי המשפט יידרשו כעת לשרטט קו ברור בין פרשנות "קשה אך לגיטימית", לבין כזו שראויה להתערבות משום שחורגת מהשכל הישר, בהיותה בלתי מתקבלת על הדעת. במובן הזה, אינני רואה בתיקון לחוק משום ביטול הלכת אפרופים, אלא עיצובה מחדש תוך מתן ארגז כלים מתאים הן לציבור המתקשרים בחוזים והן לבתי המשפט לפעול בהינתן חוסר בהירות. כמו אז, גם היום, נקודת המוצא היא לשון החוזה.
עו"ד אפרת רז עוסק/ת ב- דיני חוזים
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.
