אם לשניים הורישה את חלקה בדירה לבנה. הבן טען שהוא זכאי לקבל גם את החלק שירשה מהאב לאחר כתיבת הצוואה, ואחותו התנגדה. בית המשפט למשפחה דחה את עמדתה אך בערעור שהגישה למחוזי נקבע שלשון הצוואה לא ברורה
ב-2004 ערכה אם לשניים צוואה בה הורישה את חלקה בדירה לבנה, תוך סטייה מצוואה הדדית קודמת בה הורישו ההורים את הדירה לבתם. ב-2007 נפטר האב והאם ירשה את חלקו בדירה. לאחר מות האם ב-2016 התעוררה מחלוקת בין האחים בשאלה מהן הזכויות המגיעות לבן. בית המשפט למשפחה קבע שהוא יקבל את כל הדירה אך ערעור שהגישה הבת למחוזי התקבל לאחרונה. השופטים קבעו כי לא ניתן להבין מלשון הצוואה מה הייתה כוונת האם והחזירו את התיק לשמיעת ראיות, תוך סטייה מהסדר דיוני של הצדדים.
הורי הצדדים חתמו בשנת 2000 על צוואה הדדית בה ציוו האחד לשני את רכושם. עוד נקבע בצוואה כי דירת המגורים שלהם תהיה לבתם ושאר העיזבון יחולק בין שני הילדים.
ב-2004 ערכה האם צוואה נוספת בה כתבה שהיא מורישה את חלקה בדירה לבן תוך שביקשה מבעלה ובתה שיקבלו זאת בהבנה.
שלוש שנים לאחר מכן נפטר האב והאם ירשה את חלקו בדירה. כשנפטרה האם לפני כ-4 שנים טען הבן שהוא זכאי לרשת את כל הדירה בעוד הבת טענה שחלקו של האב בדירה לא היה חלק מרכושה של האם ב-2004 ולכן הצוואה לא חלה עליו. לעמדתה, חלקו של האב בדירה צריך לעבור אליה בהתאם לרצונו כפי שבא לידי ביטוי בצוואה משנת 2000.
האחים הגיעו להסכמה דיונית שלפיה ההכרעה בשאלת היקף העיזבון תהיה על פי המסמכים שהוגשו, ללא הבאת ראיות נוספות.
בית המשפט למשפחה פסק כי האם הייתה רשאית לשנות את הצוואה ההדדית וכי לנוכח צוואתה המאוחרת והעובדה שבשעת פטירתה היא הייתה הבעלים של כל הדירה, הבן זכאי לרשת את הנכס בשלמותו.
הבת ערערה על פסק הדין וטענה כי כללי הפרשנות בדיני צוואות ועקרונות תום הלב מחייבים את ביטול צוואת 2004 או לפחות לסייג אותה כך שלא תחול על הרכוש שקיבלה האם מהאב.
הבן טען מנגד כי אין עילה להתערב בפסק הדין. לגישתו, רצונה של האם ברור ואינו צריך פרשנות.
עקרון יסוד
סגן נשיא בית המשפט מחוזי בתל אביב, השופט שאול שוחט, כתב כי המחלוקת היא בסוגיה עובדתית: למה התכוונה האם במילים "חלקי בדירה", עליו החילה את צוואת 2004 שלה. האם התכוונה רק למחצית הדירה שהייתה בידיה באותה עת או שרצונה היה שאם ימות בעלה לפניה, הדירה כולה תעבור לבן.
השופט ציין כי לשון הצוואה מעלה ספקות ביחס לפרשנות ולא די בה כדי להתחקות אחר רצון האם. בנסיבות אלה, יש צורך בראיות חיצוניות כגון עדויות עורך הדין והעדים לצוואה.
ואולם, הצדדים הגיעו להסדר דיוני שמנע שמיעת ראיות חיצוניות. בהקשר זה כתב השופט כי יש לבית המשפט שיקול דעת לסטות במקרים חריגים מהסדר דיוני אליו מגיעים הצדדים שעלול להוביל לפגיעה בתקנת הציבור.
בתוך כך הדגיש השופט כי העיקרון של "מצווה לקיים את דברי המת" הוא עיקרון יסוד של השיטה המשפטית הישראלית בדיני ירושה. בנסיבות אלה ראוי להחזיר את התיק לבית המשפט למשפחה לשמיעת ראיות באשר לכוונתה ורצונה של האם בכל הנוגע להיקף הנחלת רכושה למשיב.
לא ניתן צו להוצאות.
השופטים עינת רביד ונפתלי שילה הצטרפו לפסק הדין.
- ב״כ המערערת: עו"ד שמואל מורן
- ב״כ המשיב: עו"ד בצלאל הוכמן
עו״ד גיא אבידן
עוסק/ת ב-
ירושות וצוואות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין