יזמית ערערה על ההחלטה לדחות את בקשתה לחיזוק בניין בטענה שתוספת החניות שהיא מציעה עומדת בתקן הנדרש וכי יש להתעלם מחניות שבהן משתמשים הדיירים כיום. שופטי העליון לא מצאו בסיס להתערב בהחלטה
בבית המשפט העליון נדחה לאחרונה ערעור שהגישה יזמית על סירוב הוועדה המחוזית לתכנון ובניה תל אביב לאשר לה היתר בנייה לפרויקט תמ״א 38 בחולון. הוועדה המחוזית קבעה שהתכנית מבטלת כ-30 מקומות חנייה קיימים בהם הדיירים משתמשים והצעת היזמית נותנת מענה רק לדירות החדשות ולחלק קטן מהדירות הקיימות, מה שייצור עומס תחבורתי באזור. בפסק הדין של העליון נקבע כי מדובר בשיקול דעת ראוי ונדחתה טענת היזמית כי אין להביא בחשבון את החניות הקיימות מאחר שהן לא מופיעות בהיתר הבנייה המקורי של הבניין.
חברת ״דניאל פז השקעות״ הגישה לוועדה המקומית לתכנון ולבניה חולון בקשה להיתר בנייה לבניין שנמצא ברחוב ההסתדרות בעיר.
בנובמבר 2020 אישרה הוועדה המקומית את הבקשה לאחר שקבעה שהתקן מחייב תוספת חנייה של 34 מקומות והתכנית נותנת מענה לכך. כנגד החלטה זו הגישו בעלי דירות בבניין, המתנגדים לפרויקט, עררים.
ביולי 2021 קיבלה ועדת הערר את העררים. היא ציינה שהוועדה המקומית יצאה מהנחת מוצא שלפיה במסגרת בקשה להיתר יש לתת מענה רק לדירות החדשות המתווספות. ואולם, במקרה זה לא ניתן משקל לכך שמבוטלים 30 מקומות חנייה קיימים במגרש המשרתים את הדירות כיום.
הוועדה הדגישה כי אין לקבל את טענת היזמית לפיה יש להתעלם ממקומות החניה האלה מכיוון שמדובר בחניות שאינן מצוינות ככאלו בהיתר הבניה המקורי של הבניין משנות ה-60.
הוועדה כתבה עוד שבסך הכל מתוכננים 44 מקומות חנייה כשבבניין יהיו 80 דירות מה שייצור מצוקת החנייה.
היזמית ערערה על ההחלטה בפני בית המשפט לעניינים מנהליים אך העתירה נדחתה.
בערעור לבית המשפט העליון טענה היזמית כי הוראות תמ״א 38 מחייבות להחזיר מקומות חנייה שנגרעו כתוצאה מתוספת הבנייה רק עבור חניות שהיו מוסדרות בהיתר הבנייה המקורי.
היא הדגישה שבמסגרת בקשת ההיתר סופקו על ידה 32 מקומות חנייה עבור הדירות החדשות, כנדרש על פי תקן החנייה, ומעבר לכך סופקו עוד 12 מקומות חנייה עבור הדירות הקיימות בחזית הבניין.
שיקולים תכנוניים ומקצועיים
השופט דוד מינץ דחה את הערעור. הוא ציין שביסודה של החלטת ועדת הערר עמדו שיקולים תכנוניים ומקצועיים מובהקים הנוגעים להסדרי החניה שהוצעו על ידי המערערת, ובכלל זה לפער בינם לבין מקומות החניה המשמשים כיום את דיירי הבניין ולהשלכותיהם על חזות הבניין והרחוב.
לדבריו, אמנם, החלטת הוועדה המקומית לאשר את הבקשה התבססה על עמידת המערערת בתקן החנייה הנדרש, וזאת אף "מעבר לתקן הנדרש". אולם הסמכות הנתונה לוועדה המקומית, וממילא לוועדת הערר, לבחינת בקשות להיתר מכוח תמ"א 38 צריכה להביא בחשבון את מכלול ההשלכות התכנוניות על המגרש וסביבתו, לרבות לעניין הסדרי מקומות החניה.
הוא הדגיש שמכוח סעיפי התמ״א רשאים מוסדות התכנון לסרב לאשר בקשה להיתר גם בשל היעדר פתרון חניה הולם בנסיבות העניין.
במקרה זה, קבע השופט, ועדת הערר מצאה כי פתרון החניה המוצע אינו מהווה פתרון הולם למצוקת החניה וכי בעקבותיו ייווצר עומס בלתי מוצדק מצד דורשי חניה על הרחובות הציבוריים הסמוכים. מדובר בשיקול תכנוני שוועדת הערר הייתה רשאית להביא בחשבון, ואין כל פסול בכך שסירבה לתת את ההיתר המבוקש מטעם זה.
השופטים חאלד כבוב ורות רונן הצטרפו לפסק הדין.
היזמית חויבה בהוצאות בסך 20,000 שקל.
לפסק הדין המלא בתיק 3662/22
- ב״כ המערערת: עו"ד שרון מונטפיורי
- ב״כ הוועדה המחוזית: עו"ד תהילה רוט
- ב״כ הוועדה המקומית: עו"ד עופר צילקר
- ב״כ הדיירים המתנגדים: עו"ד חן רואימי
עו"ד מרגלית הרפז
עוסק/ת ב-
תמ"א 38
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.