מי בעלת הבית? לאחר שנודע לה שאמה, המתגוררת בצרפת, מתכוונת למכור את ביתה שבישראל, הגישה הבת תביעה נגד האם בטענה שהבית שייך לה. ביהמ"ש דחה את טענות הבת כלפי אמה אחת לאחת וחייב אותה בהוצאות משמעותיות.
אזרח צרפת רכש ב-1996 בית בישראל ורשם אותו על שם בתו, שגרה בארץ. כעבור כמה שנים, אם המשפחה הצטרפה לבתה, וזו העבירה לה את זכויותיה בבית.
ב-2003 האם והאב, שנותר בצרפת, נפרדו וחתמו על הסכם גירושים. בהסכם נקבע, בין השאר, כי הבית, ששייך לאם, מיועד לשלושת ילדיהם, והיה ותחליט למכור אותו, תרכוש בית אחר ותרשום אותו על שמם.
ב-2011 החליטה האם, שבינתיים עזבה את הארץ, למכור את הבית. הבת, שסברה משום מה שהבית שייך לה, התרגזה, נטלה שיק פתוח שהאם מסרה לה בעבר, מילאה בו סכום של 1.6 מיליון שקל והפקידה אותו. אלא שלשיק לא היה כיסוי.
נחושה לסכל את עסקת המכירה, הגישה הבת לפני כשנתיים תביעה נגד האם לבית המשפט לענייני משפחה במחוז ת"א.
הבת טענה שהבית, או לכל הפחות שליש ממנו, שייך לה. ראשית, משום שמלכתחילה הוא הועבר על שם האם למראית עין כדי להגן עליו מפני בן זוגה (בעלה היום) טרם נישואיהם. שנית, מפני שהאם התחייבה בהסכם הגירושים שלא למכור את הבית ללא הסכמת ילדיה. לכן, לכל הפחות, על האם להעביר לה שליש מכספי המכירה.
האם, מצידה, עמדה על כך שהבית, אותו רכש בעלה, שייך לה בהתאם להסכם הגירושים. בין היתר היא טענה שמעולם לא התכוונה להעניק לילדים זכויות בבית, ושני האחים של התובעת מאשרים זאת. האם הוסיפה שבתה פעלה במרמה כשעשתה שימוש בהמחאה.
עוד לטענתה, במסגרת ההסכם עם בעלה לשעבר היא ויתרה על כספים רבים מתוך הסתמכות על כך שתוכל לכלכל את עצמה מכספי מכירת הבית. ולכן, ככל שהתביעה תתקבל, היא דורשת שבעלה לשעבר ישיב לה את כל הכספים עליהם ויתרה.
האב תמך בעמדת האם. לטענתו, הסעיף בהסכם הגירושים מהווה לכל היותר התחייבות למתנה, שהאם רשאית לחזור בה לנוכח התנהגותה המחפירה של הבת.
ניסתה לגזול כספים
סגן נשיאת בית המשפט, השופט נפתלי שילה, קבע שהבית נרשם תחילה על שם התובעת רק בשל העובדה שהיא היחידה מבני המשפחה שהתגוררה בישראל. עם הגעתה ארצה, הבית הועבר לאם, כיוון שהייתה בעליו החוקיים (בעלה לשעבר רכש אותו בעת שהיו נשואים). וודאי שלא היה זה למראית עין בכדי "להציל" את הבית מידי בעלה של התובעת, שכן היא חתמה עמו על הסכם ממון שכבר הסדיר את הסוגיה.
השופט הוסיף שהטענה על מראית עין גם לא מתיישבת עם שתיקת התובעת, לאורך שנים, על כך שהסכם הגירושים ייעד את הבית לכל הילדים ולא רק לה.
עוד קבע השופט שההסכם לא מחייב את האם כלפי הילדים, בהם התובעת. כדי להוכיח שנוסח ההסכם מבטא כוונה להעניק לה זכות תביעה נגד אמה, היה על התובעת להציג ראיות חזקות ומשכנעות אך היא כשלה בכך.
גם אם היה קובע שהסעיף הוא בעצם חוזה לטובת הילדים, הרי שמדובר במעין "הסכם מתנה", וההורים רשאים לחזור בהם בשל התנהגותה המחפירה של בתם, אשר בין היתר, ניסתה לגזול מאמה כספים.
בשל התנהלותה חסרת תום הלב, חויבה התובעת בהוצאות משמעותיות לאביה ולאמה: לכל אחד מהם היא תשלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 40 אלף שקל בתוספת הוצאות הטיסה לארץ והשהייה במלון.
*עו"ד ומגשרת עוסקת לורי גייזלר בדיני משפחה וביישוב סכסוכים במשפחה
**הכותבת לא ייצגה בתיק.
***המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין