תלמידת תיכון בחרה לקצר את מסלול הליכתה דרך מדשאה ציבורית ונפלה. בית המשפט קבע שעיריית דימונה אחראית
בת 16 ששברה את הזרת לאחר שנפלה במדשאה ציבורית בדימונה תפוצה ביותר מ-150,000 שקל – כך קבע לאחרונה בית משפט השלום בבאר שבע. סגן הנשיא יורם ברוזה קבע שהאחריות לקיומו של המכשול ממנו נפגעה הצעירה רובצת על העירייה. לדבריו משמדובר במדשאה המשמשת את ההולכים ושבים היה על העירייה להזהיר את הציבור אודות המפגע, ובהעדר אזהרה – עליה לשאת בנזקי התובעת.
התאונה אירעה באוקטובר 2015 כשהתובעת הייתה תלמידת תיכון בת 16. לטענתה היא, אמה ואחותה תכננו להגיע לבית דודתה. אימה, שנהגה ברכב, עצרה במפרץ חניה והתובעת ואחותה יצאו והחלו לצעוד לכיוון הדודה. כדי לקצר את הדרך הן בחרו ללכת על דשא ציבורי שנמצא במקביל למדרכה. תוך כדי הליכה התובעת נפלה כאשר היא בלמה את נפילתה באמצעות יד שמאל. כתוצאה מהנפילה נשברה הזרת שבידה.
במרץ 2020 הוגשה התביעה לבית המשפט במסגרתה עתרה התובעת שעיריית דימונה (הנתבעת) תפצה אותה על הנזקים שנגרמו לה. מטעם התובעת העידו היא בעצמה, אחותה שהלכה עמה, אימה שישבה ברכב ודודתה.
מנגד טענה הנתבעת שאין לקבל את גרסת התובעת. כך, לטענתה עדות התובעת ואחותה אינן עקביות. בנוסף, עדות הדודה בעייתית מאחר והיא לא ראתה את התאונה במו עיניה. עוד טענה הנתבעת שאבי התובעת – שצילם את מקום הנפילה – לא הובא לעדות וגם התמונות לא הוגשו כראיות.
בנסיבות אלה טענה הנתבעת שהתביעה לא הוכחה ועל כן יש לדחותה.
מכשול נסתר
השופט ברוזה דחה את טענות העירייה. הוא הטעים שמדובר בתאונה שאירעה מזמן כאשר זהות בעדויות התביעה דווקא הייתה מעוררת חשד. מכל מקום, לדבריו, אי ההתאמות בעדויות אינן פוגעות בגרסה העיקרית של התובעת לפיה היא קיצרה את דרכה דרך המדשאה ונפלה.
"אין בהחלטה זו כל פסול", כתב השופט, "בייחוד כאשר המדשאה אינה מגודרת ולכן האפשרות כי הולכים ושבים ילכו עליה אינה מופרכת ויש לצפות אותה".
מכאן עבר השופט לבחון את הגורם לנפילת התובעת. הוא כתב שהנתבעת העלתה שתי אפשרויות בנוגע לטיב המפגע – ממטרה תקולה או בור שכלבים חפרו בדשא.
השופט קבע שכל אחד מהמפגעים מטיל על הנתבעת אחריות לנזקי התובעת. אם מדובר בממטרה תקולה הרי שהיה על הנתבעת לוודא שהיא תקינה כדי למנוע בזבוז מים. מן העבר השני, אם מדובר במקום עם בורות, היה על הנתבעת לגדר אותו כדי למנוע סכנה מהעוברים ושבים שם.
השופט הדגיש שהמדשאה עליה הילכה התובעת היא מקום המשמש את הרבים ומשכך מחובתה של העירייה להזהיר את הציבור מפני מפגעים נסתרים מן העין. הנתבעת בחרה שלא להעיד איש בעניין והדבר נזקף לחובתה.
מנגד קבע השופט שיש להטיל על התובעת אשם תורם בשיעור של 25%. לדבריו, התובעת בחרה מסיבותיה שלה לקצר את הדרך באמצעות הליכה על משטח דשא חשוך, כאשר דבר לא מנע ממנה ללכת על המדרכה.
בסופו של יום נפסק לתובעת, בניכוי אשם תורם, פיצוי בסך 120,000 שקל בגין פגיעה בכושר ההשתכרות, כאב וסבל, עזרת צד שלישי והוצאות רפואיות. בנוסף נפסקו לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 28,080 שקל וכן 2,000 שקל הוצאות משפט.
- ב"כ התובעת: עו"ד סתיו ברנד
- ב"כ הנתבעות: עו"ד שאולה ברג
עו"ד אסף נחמיה
עוסק/ת ב-
נזקי גוף ותאונות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.