עיריית רעננה פלשה לשטח בניין ותפצה את הדיירים בכמיליון ש'

העירייה הקימה חניה בתשלום בשטח הפרטי וגרפה במהלך השנים רווחים אדירים, מבלי להפקיע את הקרקע. השופט: "מעשה פלילי"

בית משפט השלום ברמלה קיבל לאחרונה תביעה של תושבי רעננה נגד העירייה, בטענה שהאחרונה הסיגה את גבולם והפעילה בשטח הבניין שלהם חניה בתשלום שלא כדין. השופט הבכיר זכריה ימיני דחה את טענת העירייה כי לנוכח שתיקתם של הדיירים במשך השנים נוצרה במקום זיקת הנאה לטובת הציבור. לדבריו, מעשי העירייה עולים כדי עבירות פליליות ומצדיקים לחייב אותה בפיצוי הדיירים.

התובעים הם 31 דיירים בבניין הממוקם ברחוב לוי אשכול ובסמוך לרחוב אחוזה הסואן, רחובה הראשי של רעננה. לטענת הדיירים, זמן קצר לפני הגשת התביעה בפברואר 2019, על רקע הליכי תמ"א 38 בבניין, נודע להם כי מזה שנים רבות שהעירייה והוועדה המקומית לתכנון ובנייה ברעננה (הנתבעות) מסיגות גבול לשטחם בעומק של כ-245 מ"ר, על-מנת להפעיל שם חניה כחול-לבן.

במסגרת ההליך סיפרו הדיירים על הקושי היומיומי שהם חווים כתוצאה מהתנהלות העירייה. אחד מהם סיפר שלנוכח הקרבה לרחוב אחוזה מפרצי החניה נשוא התביעה עמוסים לעייפה במרבית שעות היום ולכן הוא נאלץ לחנות רחוק מביתו.

בנסיבות אלה דרשו הדיירים שהעירייה תתפנה מהמקום ותפצה אותם בכמיליון שקל כדמי שימוש ראויים על 7 השנים שקדמו להגשת התביעה.

מנגד טענו הנתבעות שיש לדחות את התביעה, בין השאר משום שלנוכח שתיקתם מרובת השנים של הדיירים התגבשה במקום "זיקת הנאה לטובת הציבור מכוח שנים", המעניקה להן זכות להשתמש בשטח.

"מי שמך?"

השופט ימיני הדגיש שאין מחלוקת כי השטח עליו הוקמה החניה בתשלום לא הופקע בשום שלב, והנתבעות אף לא הוכיחו שבוצעה לגביו עסקה המקנה להן זכות להשתמש בו.

בתוך כך, מטעם העירייה הוצגו נתונים המלמדים שבין השנים 2012 ל-2021 היא גרפה סכום אסטרונומי של כ-52 מיליון שקל מהחניות ברחובות אחוזה ומרכז העיר, בכללם רחוב לוי אשכול.

העירייה כשלה בניסיונה להגן על התנהלותה ארוכת השנים באופן שיוצר "זיקת הנאה". חרף טענתה כי השתמשה בקרקע במשך 30 שנה לפחות, העובד היחיד מטעמה שהעיד לגבי תקופת השימוש החל לעבוד בעירייה רק ב-2008, כך שידיעותיו לגבי המתרחש בשטח לפני כן הן בגדר עדות שמועה שאינה קבילה.

בהקשר לכך השופט הדגיש שזיקת הנאה היא זכות שאין עמה זכות להחזיק במקרקעין. כלומר, העובדה שהעירייה מחזיקה בעצמה בשטח החניות, שומטת את הקרקע תחת טענתה לקיומה של זיקת הנאה.

השופט אף מתח ביקורת על כך שהעירייה ביקשה מיועץ תנועה "לבחון את החניה הקיימת ואת פוטנציאל תכנון החניות לדיירי הבניין" על מנת שיגיש חוות דעת. לדבריו, העירייה "למעשה יוצאת מנקודת הנחה שעליה להחליט עבור התובעים מה השימוש המיטבי עבורם בחלק הפלישה הנמצא בבעלותם". הוא הוסיף כי "הנתבעות מבקשות להיות אפוטרופסיות של התובעים על שטח הפלישה בלי שהתובעים ביקשו זאת ממנה. על גישה זו ניתן לומר לעירייה 'מי שמך'?".

השופט חידד כי השתלטות העירייה על הקרקע מהווה למעשה עבירה פלילית של בנייה ללא היתר ובניגוד לתכנית מתאר, ושימוש חורג במקרקעין ללא היתר כדין.

בסופו של יום הוא קבע שהנתבעות יתפנו מהשטח עד מאי הקרוב, ויפצו את הדיירים ב-877,751 שקל על השימוש בשטחם, בתוספת ריבית והצמדה מפברואר 2019. בנוסף הן חויבו לשלם להם שכ"ט עו"ד בסך 70,000 שקל והוצאות משפט.

• באי כוח הצדדים לא צוינו בפסק הדין

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין