"עושק מובהק": בני זוג שהשתלטו על דירה בת"א חויבו להתפנות

עורך דין ואשתו ניצלו את חולשתו של בעל הדירה הקשיש, שבינתיים הלך לעולמו, וגרו בדירתו בחינם מאז 2012. בנוסף לפינויים הם יצטרכו לשלם למנהל העיזבון של המנוח חצי מיליון ש' דמי שימוש

על מקרה מקומם כזה לא שומעים בכל יום: עורך דין ואשתו שהשתלטו על דירה של קשיש ערירי בתל-אביב חויבו להתפנות ממנה עד סוף החודש. לאחר מות הקשיש הגיש מנהל העיזבון שלו תביעה לסילוק ידם של הנוכלים, המתגוררים בדירה מזה למעלה מעשור, ולחיובם בדמי שימוש ראויים עד לקצה תקופת ההתיישנות. השופט יגאל נמרודי מבית משפט השלום בבת-ים קיבל את התביעה מתוך ציפייה שהעניין יטופל גם במישור הפלילי.

מדובר במזימה שקרמה עור וגידים בשנת 2012, אז חווה בעל הנכס ברחוב אבן-גבירול אירוע מוחי והועבר לבית אבות סיעודי. ביולי אותה שנה פלשו עורך הדין ואשתו בנסיבות עלומות לדירה, ומאז ועד היום הם מחזיקים בה. הנתבעים לא הסתפקו רק במגורים בדירה אלא גם פיצלו אותה והשכירו לאחרים את החלק שלא שימש אותם.

כעבור חמש שנות השתלטות הלך בעל הדירה לעולמו בגיל 82, כשהוא ערירי. לאחר מותו מונה לו מנהל עיזבון ובספטמבר 2021 הלה הגיש את התביעה לבית המשפט.

לטענת מנהל העיזבון, הנתבעים ניצלו את מצבו הרפואי של בעל הדירה המנוח ופלשו אליה שלא כדין. לפיכך הוא ביקש להורות על סילוקם מהדירה ולחייבם בתשלום דמי שימוש ראויים עבור שבע השנים שקדמו לתביעה, בסך 672,000 שקל.

הנתבעים, לעומת זאת, כפרו בכך שהשתלטו על נכס לא להם וסיפרו שקנו את הדירה מהמנוח. לגרסתם הם החתימו את המנוח על הסכם ל"המחאת" זכויותיו בדירה אליהם תמורת כחצי מיליון שקל, תוך התחייבות מצדם שהדירה תשופץ על ידם והמנוח יוכל להתגורר בה עד שארית ימיו.

טענה חסרת שחר

אבל השופט נמרודי לא קנה את טיעוני ההגנה. הוא כתב שגרסת הנתבעים "מופרכת מעיקרה" וכי בעדות הנתבע "אין צל של אמת".

השופט ציין שהנתבעים לא הציגו ראיות בסיסיות ביותר התומכות בגרסתם לפיה רכשו את הדירה מהמנוח. כך למשל, הרישום בטאבו אינו על-שמם, לא הוצג מטעמם הסכם מכר אותנטי וחתום ואף לא נעשה דיווח לרשויות אודות העסקה לכאורה.

עוד הוא ציין שבשלב מסוים, כחלק מניהול עיזבון המנוח, התשלום משוכרי הדירה המפוצלת הועבר למנהל העיזבון, ורק בשלב זה "התעוררו" הנתבעים והציגו הסכם חתום. לדברי השופט, איתור ההסכם בעיתוי הזה מעורר ספק ניכר באותנטיות המסמך.

בהמשך קבע השופט כי הנתבעים לא הוכיחו ששילמו למנוח תמורה כלשהי עבור רכישת הדירה. גם ה"תשלום" באמצעות שיפוץ הדירה נמצא כחסר היגיון, מאחר שהשיפוץ נעשה בתקופה בה שהה המנוח בבית-אבות סיעודי ולא יכול היה ליהנות ממנו.

מכל מקום, גם בהנחה שהעסקה יצאה אל הפועל הרי שאין פרופורציה בין הסכום שנטען כי שולם לבין שוויה הראלי של הדירה. "מדובר ממילא בעסקה שעולה כדי עושק מובהק", כתב.

בתוך כך השופט ציין שהנתבע הינו עורך דין ועליו לדעת שעסקה למכירת דירה עושים באמצעות חתימה על הסכם מכר, ולא על ידי "הסכם להמחאת זכויות".

לאור המקובץ, ולצד ראיות מחשידות אחרות, קבע השופט שטענת ההגנה לפיה נערכה בין הנתבעים למנוח עסקת רכישת דירה היא טענה חסרת שחר.

בנסיבות אלה הוא קבע של הנתבעים להתפנות מהדירה עד לסוף חודש נובמבר ולשלם למנהל העיזבון כחצי מיליון שקל עבור דמי שימוש ראויים, בתוספת 57,211 שקל עבור הוצאות ושכ"ט עו"ד.

• באי כוח הצדדים לא צוינו בפסק-הדין

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין