בית הדין לעבודה פסק כי ההלכה שהוציאה עובדי סיעוד מחסות חוק שעות עבודה ומנוחה לא תקפה לגבי או-פר שמועסקת כעניין של מותרות.
בעקבות תביעה שהגישה עובדת זרה, אזרחית הפיליפינים, פסק לאחרונה בית הדין לעבודה בתל-אביב כי עוזרות משק בית המועסקות במתכונת של מגורים זכאיות לתשלום עבור שעות נוספות, בשונה ממטפלים סיעודיים שלפי פסיקת בג"ץ חוק שעות עבודה ומנוחה לא חל עליהם. נקבע, כי העסקת או-פר כעניין של מותרות לא מצדיקה לחרוג מהוראות החוק, ובמילים אחרות: "על נוחות וזמינות צריך לשלם".
פסק הדין, שחייב בני זוג לשלם לעוזרת משק בית ומטפלת שפיטרו אחרי ארבע שנים וחצי כ-45 אלף שקלים עבור גמול שעות נוספות, ניתן על ידי השופט דורון יפת. כמו כן, התקבלו תביעותיה לפיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת ופיצויים על אי-עריכת שימוע ואי-הפקדת כספים לפנסיה ונפסקו לה עוד כ-47 אלף שקלים.
העובדת החלה לעבוד ולגור בבית בני הזוג ב-2013. לפני שנתיים בעלת הבית הודיעה לה שמצאה מחליפה והעובדת נפגעה והחליטה שלא לחזור לבית מחופשת סוף השבוע.
בתביעה שהגישה לאחר מכן היא טענה כי לא קיבלה גמול שעות נוספות אף שעבדה כ-12.5 שעות ביום. בנוסף היא טענה כי פוטרה במפתיע ובצורה מעליבה ופוגענית, וכי לא שולמו לה זכויות סוציאליות שונות.
המעסיקים טענו מנגד כי חוק שעות עבודה ומנוחה לא חל על עובדות משק בית שחיות בבית ולא ניתן לפקח על שעות עבודתן. לטענתם, מדובר במתכונת העסקה דומה לזו של מטפלים סיעודיים בקשישים, ולגביהם כבר קבע בג"ץ כי אינם זכאים לגמול שעות נוספות.
מלבד זאת, הם טענו כי התובעת כלל לא עבדה בשעות נוספות, שכן יום העבודה שלה הסתכם ב-8 שעות בלבד, ולעיתים אף פחות. עוד נטען כי התובעת החליטה לעזוב מרצונה. לפיכך ביקשו המעסיקים לדחות את התביעה ולחילופין לקזז מהפיצויים כ-50,000 שקל עבור כספים שהוציאו עליה, לרבות בגין כלכלה ומגורים.
יכלו לפקח
השופט יפת קבע כי אין מקום להרחיב את ההלכה שנקבעה לגבי עובדי הסיעוד על עובדות משק בית שמועסקות מטעמי נוחות. או-פר, קבע, אינה עובד סיעוד שמועסק פעמים רבות על-ידי אוכלוסיה מוחלשת שזקוקה לטיפול צמוד וארוך טווח ולא יכולה לעמוד בנטל של תשלום קבוע עבור שעות נוספות.
השופט הוסיף כי אנשים אמידים המתגוררים "בבית מידות עם בריכה" ובחרו להעסיק עוזרת קבועה כעניין של מותרות צריכים להבין כי "על נוחות וזמינות צריך לשלם". זאת, בפרט כשבניגוד לטענתם ניתן היה לפקח על העבודה בקלות (שהרי אם הבית לא נקי הדבר ניכר לעין), והשכר ששילמו היה נמוך ובשנתיים האחרונות אף לא הגיע לשכר מינימום.
לפיכך קבע השופט כי התובעת זכאית לשעות נוספות אם כי לא בכמות שדרשה אלא לפי 5.75 שעות נוספות בשבוע עבור כל שנות העבודה.
בנוסף, קיבל השופט את גרסת התובעת לפיטוריה וקבע כי נעשו בחוסר תום לב, ללא שימוע וללא הודעה מוקדמת ההולמת את תקופת העבודה.
לבסוף, השופט דחה את טענת הקיזוז תוך שהבהיר לנתבעים כי אינם יכולים לדרוש החזר רטרואקטיבית עבור הוצאות שלא גבו בזמן אמת. בצד זאת, יתר רכיבי התביעה, למעט ההפרשות לקרן הפנסיה, נדחו.
בסיכומו של עניין התביעה התקבלה בחלקה והנתבעים חויבו בפיצוי כולל של 92 אלף שקלים בתוספת 6,000 שקלים הוצאות משפט.
עו"ד דוד סער
עוסק/ת ב-
דיני עבודה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין