חיים בהזנחה: ניצולי שואה עשויים להתפנות מדירתם בניגוד לרצונם

רשויות הרווחה ביקשו להעביר את זוג הקשישים למוסד סיעודי בעל כורחם. ביהמ"ש קבע שייעשה ניסיון אחרון למצוא פתרון שלא יפגע באוטונומיה שלהם

בית משפט השלום בחיפה דן לאחרונה בבקשת המחלקה לשירותים חברתיים בנשר להעביר זוג ניצולי שואה למחלקה סיעודית בבית אבות בניגוד לרצונם. המבקשת טענה שלנוכח המצב שנוצר, המתבטא בין היתר ביחס תוקפני שמגלה הקשישה כלפי מטפלות שנשלחות לסעוד אותה, אין מנוס מהעברת המשיבים למוסד. השופטת מעין צור קיבלה את עמדתה העקרונית של הרווחה, אך ביקשה ממנה בכל זאת לעשות מאמץ אחרון על מנת למצוא פתרון שישלב בין טובת הקשישים לבין רצונם להישאר בביתם.

צמד הקשישים, בשנות ה-80 לחייהם, מתגורר בדירת שני חדרים בדיור מטעם משרד השיכון. מדובר באנשים שמורים קוגניטיבית, בעלי שיפוט ותובנה תקינים המתמצאים במקום ובזמן. חרף זאת, הם חיים בהזנחה נוראית. בהחלטה נכתב בין היתר כי בדירת השניים שורר באופן קבוע ריח שתן, וספותיהם מרוחות בצרכים.

בנוסף, מצבם הבריאותי והתפקודי של המשיבים בכי רע. כך למשל, המשיבה (87) היא סיעודית עם ירך שבור, אינה שולטת בצרכיה וזקוקה לטיטולים. גם המשיב (83) סיעודי, לוקה בפרקינסון ולאחרונה אושפז מספר פעמים בגלל נפילות חוזרות בביתו. הזוג מקבל אמנם עזרה סיעודית מביטוח לאומי אך הקשישה נוטה לגלות יחס עוין כלפי המטפלות הנשלחות לביתה ואף מסרבת לפתוח להן את הדלת. מכאן הבקשה להעברתם הכפויה למוסד, שהוגשה לפני כחודש.

לטענת הרווחה, בהעדר יכולת מעשית לטפל במשיבים – וספציפית במשיבה – בדירתם, הטיפול הסיעודי יכול להינתן להם רק בבית אבות.

לעומתה, אפוטרופוסית לדין שבית המשפט מינה למשיבים טענה כי השמה מוסדית שלהם בכפייה היא צעד קיצוני, ועל הרווחה למצוא אלטרנטיבה טיפולית שתביא לידי ביטוי את רצון המשיבים להישאר בביתם.

סכנה ממשית לשלומם

השופטת צור כתבה כי לפי החוק ניתן להעביר את המשיבים למוסד בניגוד לרצונם רק במקרה שלא קיימת בנמצא חלופה אחרת המבטיחה את שלום גופם. היא הדגישה שהעברה כפויה שכזו צריכה להיעשות במקרים חריגים בלבד.

השופטת הבהירה שרק "סכנה ממשית" לביטחונו של הישיש מצדיקה את ההליך החריג, וככל שנשקפת סכנה פחותה מכך יש להעניק משקל מכריע לרצונו.

"במקרה זה שוכנעתי כי במצב הקיים נשקפת סכנה ממשית לשלומו ולחייו של כל אחד משני המשיבים", כתבה השופטת. היא הסבירה שכל אחד מהם הוא סיעודי התלוי לגמרי בזולת כאשר אף העזרה הנוכחית מביטוח לאומי אינה מספקת על מנת לענות על מלוא צרכיהם.

בתוך כך השופטת ניסתה לאתר עבור המשיבים פתרון שיהיה לרוחם. עם זאת, היא קבעה שעל רקע היחס החשדני שמגלה המשיבה כלפי העוזרות הנשלחות אליה, ולנוכח גודל הדירה (שני חדרים), היא לא מוצאת כי העסקת עובד סיעוד בביתם אפשרית.

מכאן, קבעה השופטת, שהעברת הקשישה למוסד הינה מחויבת המציאות. ביחס לקשיש היא כתבה כי הוא יוכל לבחור אם להמשיך לגור בבית עם עזרה סיעודית שתישלח אליו, או לעבור לבית אבות עם המשיבה.

"ואולם התוצאה שאליה הגעתי הינה קשה", כתבה השופטת. לפיכך, היא הורתה לכלל המעורבים בעניין לפעול למיקסום שעות הטיפול שיינתנו לקשישים בביתם ובמקביל, לנסות לאתר מטפלת שתהיה מקובלת על המשיבה.

בינתיים ביקשה השופטת מהנכד של המשיבה שיסביר לה כי מדובר בניסיון אחרון בהחלט טרם העברתה למוסד.

הצדדים התבקשו להודיע בתוך חודש מה עלה בידם.

• ב"כ המשיבים (האפוטרופוסית): עו"ד אירנה צ'רניאק
• ב"כ המבקשת לא צוינה בהחלטה

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.