בני זוג קבעו בהסכם הגירושין שהבעל יוריש את רכושו לילדיהם המשותפים לאחר מותו. האישה הבינה שלא ניתן לאכוף הוראה כזו, ותבעה את ביטול ההסכם, אך ביה"ד מצא פתרון יצירתי לבעיה.
ביוני 2002 ולאחר 31 שנות נישואים החליטו בני זוג להתגרש. הם ערכו הסכם גירושין מפורט, שקבע בין היתר, כי על הבעל לכתוב צוואה בה יצווה את "שאר הרכוש" לששת ילדיהם המשותפים.
הבעל ערך צוואה בהתאם להסכם הגירושין ובין סעיפיה כתב שהוא שומר את הזכות לבטלה או לשנותה בעתיד. משמעות הדבר שאם ירצה, יוכל הגרוש לא להוריש לילדיו את שאר הרכוש, כפי שהתחייב בהסכם הגירושין.
האישה שהבינה את גודל טעותה רק לאחר מעשה, תבעה את ביטול הסכם הגירושין מחמת הטעיה, כפיה, עושק וחוסר תום לב אך התחרטה וביקשה למחוק את תביעתה.
בשלוש השנים הבאות הספיק הזוג להינשא ולהתגרש שוב, ובמסגרת תביעת הגירושים השנייה דרשה האישה, שוב, את ביטול ההסכם. ב-2016 בית הדין האזורי בירושלים דחה את תביעתה ומכאן ערעורה.
האישה טענה שההסכם אינו חוקי שכן, לא ניתן לחייב אדם להוריש את רכושו בעודו בחיים. היא הוסיפה שחוק הירושה קובע שגם אם נחתם הסכם מעין זה – סופו להתבטל ולכן טענה שיש לבטל גם את הסכם הגירושין.
למה התכוונו הצדדים?
הרב אליעזר איגרא ציין שעל מנת להכריע אם יש לבטל את סעיף הצוואה בהסכם צריך קודם להבין למה התכוונו הצדדים כשערכו אותו.
הרב ציין כי הסיכום בין הצדדים היה כי האישה תוותר על חלק מהרכוש המשותף – כפי שפורט בסעיף הצוואה – כדי שבסופו של דבר הוא יגיע לילדים. אולם בפועל הוויתור נעשה לא רק לטובת הילדים אלא גם כנגד תמורה לא קטנה שקיבלה האישה באמצעות ההסכם, הכוללת את כיסוי חובותיה בידי הגרוש, קבלת רכב ותשלומי אחזקה מהגרוש, מזונות גבוהים וזכות מגורים בדירה המשותפת לכל ימי חייה.
שלושת דייני ההרכב, שכלל גם את הרבנים שלמה שפירא וציון לוז־אילוז, הסכימו פה אחד שהסעיף המדובר אכן יצר בעיה חמורה, שכן התחייבות הגרוש לצוות את הרכוש לילדים היא חלק מהתמורה שהאישה קיבלה – זו הייתה כוונת הצדדים בהסכם. אך במצב כזה, אם האישה לא תוכל לאכוף את הסעיף משום שאינו חוקי ומשום שהגרוש רשאי לשנות את צוואתו כרצונו – תוקפו של ההסכם כולו עלול להתערער.
משכך, הדיינים נדרשו למצוא פתרון יצירתי שלא יסכל את כל הסכם הגירושים ויגרור פתיחת הליכים מחדש, למרות הבעייתיות שבו.
הם סברו כי ניתן לפתור את הבעיה על ידי עקיפת החוק האזרחי ושימוש בהלכה העברית. בהתאם לכך, הם קבעו כי כדי להבטיח שהרכוש יעבור בסופו של דבר לילדים, על הגרוש לרשום הערות אזהרה על כל הרכוש שהצדדים התכוונו להעביר לילדיהם.
לפיכך תביעת האישה נדחתה והיא אף חויבה ב-5,000 שקל הוצאות משפט.
- ב"כ המערערת: עו"ד סיגל בלינסון שפרן
- ב"כ המשיב: עו"ד שלמה סבן
עו"ד אריה לרנר
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין