דחיית בקשה לביטול הסכם בגין סעיף התחייבות לערוך צוואה

בפנינו ערעור על החלטות/הבהרות בית הדין האזורי מיום כ"ט באייר תשע"ו (6.6.2016) ומיום ח' בניסן תשע"ז (4.4.2017), שלפיהם נדחית, על כל מרכיביה, תביעת המערערת לבטל את סעיף 12 להסכם הגירושין, שבו מתחייב המשיב לערוך צוואה שבה יהיה כתוב שהוא מוריש את העיזבון לילדיהם המשותפים.

הערעור הוא סביב סעיף 12 להסכם והשלכותיו, וככל שיבואר להלן.

רקע עובדתי

הצדדים נישאו ביום י"ד בתמוז תשל"ב (26.6.2072) ולהם ששה ילדים בגירים. הם חתמו על הסכם גירושין ביום 3.9.2002 אשר אושר בפני ביה"ד ביום 2.10.2002.

הצדדים התגרשו ביום ז' בחשון תשס"ג (13.10.2002).

ביום 19.9.2003 ערך הבעל צוואה כנ"ל. נציין שבסוף הצוואה נכתב בסעיף 4: "אני שומר לעצמי הזכות לבטל או לשנות צוואתי זו בעל עת וזמן, במידה ויתעורר בכך צורך" (ראה על כך להלן).

ביום 21.9.2003 הגישה האישה תביעה בבית הדין האזורי לביטול הסכם הגירושין (בתיק 1022003/1). עיקר טענתה הייתה, שיש לבטל את ההסכם מחמת הטעיה, כפיה, עושק, וחוסר תום לב. ביום 13.1.2004 הגישה בקשה למחוק את התביעה, וביום 18.1.2004 ניתנה החלטה להיעתר למבוקש ולסגור את התיק.

ביום ה' בניסן תשס"ה (14.4.2005) חזרו הצדדים ונישאו כדמו"י.

כבר בשנת 2008 כשהתחיל הליך גירושין ביוזמת הבעל, נושא ההסכם משנת 2002 וחלוקת הרכוש נמצא ברקע של כל ההליך. בפרוטוקול הדיון מיום י' בסיון תש"ע (23.5.2010), טוען ב"כ האישה שיסכימו לסמכותו של בית הדין בעניין הרכוש אם ביה"ד יבטל את ההסכם הנ"ל וידון על פי הלכת השיתוף, וכך הוא אומר בלשונו: "עשרות שנים הבעל רצה להתגרש ולא רצה, הוא צריך להבין שלא יתכן שמה שצבר כל השנים היא לא תהנה מזה בכלל". בפס"ד בתיק 545142/3 מיום כ"ו באייר תשע"א (30.5.2011) מוזכר שבחודש מאי האחרון (כנראה 10') הגישה האישה תביעה לביהמ"ש לביטול הסכם הגירושין הראשון, וביהמ"ש היה אמור לתת הכרעה בסמכות. בהחלטה מיום 8.7.2010 קבע ביה"ד שהסמכות לדון ברכוש היא של ביה"ד כיוון שלא הוגשה התנגדות לכך בהזדמנות ראשונה. על החלטה זו הוגש ערעור לביה"ד הגדול, שנדחה בהחלטה מיום כ"ט בשבט תשע"א (3.2.2011), מטעם הנ"ל.

ביום כ"ט בניסן תשע"א (3.5.2011) הוציא ביה"ד האזורי החלטה שהאשה חייבת לקבל גט. האשה ערערה על החלטה זו ביום 28.6.2011.

הצדדים התגרשו שנית ביום י"ז שבט שנת התשע"ג (28.01.2013).

ביום 4.11.2013 הגישה האשה לביה"ד תביעה לביטול אישור ההסכם (545142/24 – שונות). [יחד עם זה הגישה תביעה לחלוקת רכוש – 545142/25.] בהודעה מיום 22.11.2013 בקשה למחוק תביעה זו, מנימוק: "המבקשת נתנה דעתה באשר למסגרת המשפטית בה הוגשה התביעה בעניין ביטול ההסכם ומצאה כי טענותיה ראויות לבירור במסגרת משפטית שונה".

לדעתנו, בשלב זה המערערת הבינה שהסיכוי לתקוף את ההסכם מחמת הפגמים שמצאה בו, המפורטים לעיל (ושהועלו כבר משנת 2003 בסמוך לעריכת ההסכם), הוא אפסי, ולכן ביקשה לתקוף את ההסכם סביב אישורו של סעיף 12, וכדלקמן.

ביום 31.1.2016 הגישה האשה תביעה לביטול סעיף 12 להסכם, וממילא גם את אישור ביה"ד לסעיף הנ"ל, וכל הנגזרת מזה.

ביום 6.6.2016 דחה ביה"ד האזורי את התביעה לביטול הסכם.

האישה הגישה ערעור לביה"ד הגדול על פס"ד זה, כשהיא מבליטה את העובדה שתביעתה היא לבטל את סעיף 12 בלבד, שלדבריה אינו חוקי, ולא את ההסכם בכללותו. לדבריה לתביעה זו לא התייחס בית הדין האזורי שכל פסק דינם נסוב סביב פגמים אחרים בהסכם.

לאחר שבית הדין הנוכחי שמע את הצדדים, הוחלט לבקש את הבהרתו/השלמת החלטתו של בית הדין האזורי, בשימת דגש לבטלותו של סעיף 12 להסכם.

הבהרת בית הדין האזורי נתנה בזריזות ובהרחבה יתירה, וממנה עולה שאין מקום להורות על ביטול סעיף 12.