האישה ביקשה להתחשב בגילה הצעיר, מצבה הכלכלי והזמן שחלף מאז ביצעה את העבירות. השופטת חשבה שאי אפשר להימנע מהרשעה כשמדובר בעבירות כה רבות וחמורות.
בשנת 2009, שתי נשים שכרו דירה בפתח תקווה ופתחו בה בית בושת. הן ניהלו אותו יחד, ערכו הנחו את העובדות וקיבלו חלק משכרן. המשטרה אמנם פשטה על המקום מספר פעמים, אך הוא תמיד חזר לפעול.
לייעוץ בתחום הפלילי:
עו"ד פלילי
אחת משתי הנשים הורשעה לפני מספר חודשים. חברתה, לעומת זאת, התחמקה מדיונים ומשכה את ההליכים. כתב האישום הוגש נגדה בבימ"ש השלום בפתח תקווה. במסגרת הסדר טיעון, היא הודתה בשנים בביצוע שתים עשרה עבירות של ניהול מקום לשם זנות וסרסרות למעשה זנות.
הנאשמת ביקשה שלא להרשיע אותה, ולהטיל עליה רק פיצוי ושירות לתועלת הציבור. היא סיפרה שעשתה את הדברים בגיל 22 מתוך פיתוי לכסף קל, וכדי לעזור להוריה שנקלעו לקשיים כלכליים, וביקשה להתחשב בעברה הנקי ובזמן שחלף.
לדבריה, כיום היא ניצבת לפני תחילת ההתמחות במשפטים והרשעה תהיה הרסנית עבורה וגם עבור אביה הסובל ממצב בריאותי לקוי.
שירות המבחן המליץ שלא להרשיע אותה. עם זאת, השירות התרשם כי לנאשמת יש נטייה להתנהגות הרסנית, ותפיסתה ביחס לחוק בעייתית.
המדינה ביקשה לאמץ את הרף העליון בהסדר הטיעון ולגזור על הנאשמת 6 חודשי מאסר בעבודות שירות. בנוסף, נטען כי יש להשית על הנאשמת מאסר על תנאי וקנס כבד, על מנת להרתיע ולהבהיר שסרסרות אינה משתלמת כלכלית.
לשיטת המדינה, האינטרס הציבורי מחייב להרשיע את הנאשמת בשל מהות העבירות, ניצול כבודן, גופן ונפשן של אותן נשים, והצורך להילחם בתופעה.
עוד נטען כי הנאשמת ביצעה מספר גדול של עבירות, המשיכה בביצוען גם לאחר חקירתה במשטרה.
באשר לתסקיר שירות המבחן המדינה טענה כי התסקיר חסר מאוד ומטבע הדברים מתמקד בשיקום הנאשמת, שממעיטה מאחריותה ומשליכה את עיקר האחריות על הנאשמת השנייה.
זלזול בוטה
שירות המבחן בוחן את האינטרס של הנאשם בלבד, בעוד שבית המשפט צריך לקחת בחשבון גם את האינטרס הציבורי, הסבירה השופטת אליאנא דניאלי.
"אין המדובר במעידה חד פעמית אלא בחזרה מושכלת ולאחר בחירה של הנאשמת שלא לחדול מביצוע המעשים", כתבה השופטת, והעירה כי הנאשמת הפגינה זלזול בוטה בשלטון החוק, כשהמשיכה במעשיה גם אחרי הפשיטות המשטרתיות על הדירה.
"הדברים חמורים שבעתיים שעה שמדובר בסטודנטית למשפטים, המבקשת כעת את התחשבות בית המשפט על מנת שתוכל להתחיל בהתמחות ולשמש כעורכת דין בישראל", ציינה השופטת.
בהקשר זה השופטת הבהירה שהרשעה לא פוסלת אוטומטית מועמדים להתמחות או לחברות בלשכת עורכי הדין, וההחלטה נתונה לשיקול דעת הלשכה.
בסיכומו של דבר, השופטת הטילה על הנאשמת 6 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, 6 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 500 שקל.
השופטת הסבירה כי מה שהנחה אותה היה העונש שנגזר על חברתה לפשע – הנאשמת השנייה, שדינה נגזר לפני מספר חודשים. הנאשמת הייתה ראויה לקנס הרבה יותר גבוה, "נוכח מטרת ביצוע העבירה שהינה כלכלית, ונוכח התמשכות ההליכים ובזבוז הזמן השיפוטי לו גרמה", כתבה השופטת.
סטודנטים למשפטים לא יכולים לנפנף בהכשרתם לצורך הימנעות מענישה. להפך, כשאדם מן הישוב מואשם לא מייחסים לו את ההבנה של משפטן ולכן בית המשפט החמיר עם הנאשמת. סטודנטים למשפטים צריכים להתייחס לעצמם כעורכי דין מהיום הראשון ללימודיהם, שכן גם עבירות משמעת במהלך לימודיהם יידונו במלוא החומרה מול ועדת ההתמחות בלשכת עורכי הדין.
* עו"ד ליאת מנשקו עוסקת במשפט פלילי
** הכותבת לא ייצגה בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין