ת"פ 32456-03-13 מדינת ישראל נ' פ'

רקע

1.הנאשמת הודתה במסגרת הסדר טיעון בעובדות כתב אישום מתוקן בן שנים עשר אישומים, בביצוע שתים עשרה עבירות של ניהול מקום לשם זנות בניגוד לסעיף 204 בחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "החוק"), ושתים עשרה עבירות של סרסרות למעשה זנות בניגוד לסעיף 199(א) בחוק.

2.על פי כתב האישום, בסמוך ליום 23.3.09 פתחה הנאשמת יחד עם נאשמת 2 בית בושת בדירה בבניין מגורים בפ'. הנאשמות ניהלו יחד את בית הבושת, ובין היתר שכרו את הדירה, ערכו סידור עבודה, הדריכו את העובדות במקום, הנחו אותן, וקיבלו חלק משכרן.

בתום תקופת השכירות חתמה הנאשמת בשמה של נאשמת 2 על הארכת השכירות של בית הבושת למשך שנה נוספת. בהמשך, משנתגלע סכסוך בין הנאשמות הודיעה נאשמת 2 לבעל המקום כי האחריות הינה על הנאשמת בלבד. לפיכך, עשרה מהאירועים בוצעו יחד עם נאשמת 2, ובשני האישומים המאוחרים החזיקה הנאשמת לבדה בבית הבושת, וביצעה את העבירות לבדה.

במסגרת הסדר הטיעון הוסכם כי בטרם הרשעה יבחן שירות המבחן את שאלת ההרשעה. כן הוסכם כי המאשימה תעתור ל-6 חודשי מאסר אשר במידת האפשר ירוצו בעבודות שירות, וכי ההגנה תהא חופשית בטעוניה.

טיעוני הצדדים לעונש

3.ב"כ המאשימה טען כי במעשיה פגעה הנאשמת בערכים חברתיים בדמות אוטונומיית היחיד של הנשים אותן סרסרה למעשי זנות, וכי בחרה לעשות רווח קל תוך הפרה בוטה של החוק. נטען כי בכל מקרה של סרסרות וניהול מקום לשם זנות קיים ניצול כלכלי ואישי, וכי ניתן ללמוד על חומרת העבירות ועל הכוונה להוקיען מהחברה גם מהוראות החוק אשר בצידן עונשי מקסימום בני חמש שנות מאסר.

הנאשמת ביצעה את העבירות בעת שהיתה סטודנטית למשפטים, היתה לה שליטה מלאה על ביצוען, ולמעשיה קדם תכנון מוקדם, באשר הנאשמות שכרו דירה לשם כך, התקשרו בחוזה, העסיקו עובדות, ועוד.

ב"כ המאשימה טען כי הנאשמת ביצעה את העבירה לשם רווח כספי קל, אשר לא דווח כדין ולא שולם מס בגינו. כן נטענו טענות באשר ליחס שבין 2 הנאשמות, וחלקה היחסי של הנאשמת שבפניי.

עוד נטען, כי אין להתייחס אל הנאשמת כאל נעדרת עבר פלילי, מאחר שהיא שבה לבצע עבירות שוב ושוב אף שנתפסה ונחקרה על ידי המשטרה.

באשר לתסקיר שירות המבחן נטען כי התסקיר שהוגש חסר מאוד וכי מטבע הדברים הוא מתמקד בשיקום הנאשמת ובטובתה בלבד. נטען כי מהתסקיר נלמד כי הנאשמת ממעיטה מאחריותה, ומשליכה את עיקר האחריות על נאשמת 2. שירות המבחן הסתפק בהצהרה לאקונית של הנאשמת בדבר נכונות להשתלב בטיפול, והתסקיר אינו מלמד על הסיכוי להישנות ביצוע העבירות מצד הנאשמת.

באשר לשאלת ההרשעה נטען כי המקרה הנדון אינו נמנה על המקרים החריגים בהם מוצדקת הימנעות מהרשעה, כי האינטרס הציבורי מחייב להרשיע בעבירות אלו בשל מהות העבירות, ניצול כבודן, גופן ונפשן של אותן עובדות, מגמת ההחמרה בענישה והצורך להילחם בתופעה. נטען כי הנאשמת ביצעה מספר רב של עבירות, תוך פעילות עבריינית מתוכננת, המשיכה בביצוע העבירות גם לאחר חקירתה במשטרה, וכי די בכל אחד מנימוקים אלו כדי לדחות את בקשת הנאשמת לאי הרשעה. עוד נטען, כי לא הוכח החשש לפגיעה ממשית בסיכויי השיקום.

ב"כ המאשימה טען כי על בית המשפט להכביד בעונשים, לקחת חלק במיגור התופעה וכן ליתן משקל משמעותי להרתעת היחיד והרבים. לפיכך עתר להרשיע את הנאשמת, לאמץ את הרף העליון בהסדר הטיעון ולהשית עליה 6 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות ומאסר על תנאי ארוך ומשמעותי. נטען כי מאחר והעבירות אותן ביצעה הנאשמת טומנות בחובן רווח כספי קל, יש להשית על הנאשמת קנס מכביד ומרתיע, על מנת להבהיר כי ביצוע העבירות אינו משתלם כלכלית.

4.ב"כ הנאשמת טען כי מתחם העונש ההולם לביצוע העבירות בתיק זה נע בין מספר חודשי מאסר בפועל שיכול וירוצו בעבודות שירות ועד ל-10 חודשי מאסר, ואולם עתר לחרוג ממתחם הענישה ההולם בשל שיקול השיקום.