נובחים על העץ הלא נכון

מאת: עו"ד איל גרנט

עד לפני שנים לא רבות, להיות "עורך-דין" נחשב לעניין אליטיסטי ויוקרתי, שעסקו בו רק מתי מעט שלמדו באוניברסיטאות וגבו שכר טרחה גבוה מאוד. על אף שהמציאות השתנתה, רבים רואים עדיין במשלח היד הזה את נחלתה הבלעדית של שכבה מורמת מעם, שמתעשרת על חשבון מעמד הביניים, הנאנק תחת יוקר המחייה.

בדיחה ידועה מספרת, ש-99% מעורכי הדין מוציאים שם רע לכל השאר. בשבוע החולף תקפה התקשורת את שכר עורכי הדין, כאילו כלל ציבור עורכי הדין הוא האחראי למצוקת מעמד הביניים ולעושק וגזל מתמשכים. לטענה הזאת אין, כמובן, דבר וחצי דבר עם המציאות.

זוהי טקטיקת "הפרד ומשול": פעם מסיתים כנגד ציבור "משכירי הדירות החמדניים", פעם כנגד "חברות ארנק" של מתכנני מס לסוגיהם, ובפעם הזאת כנגד עורכי הדין ושכר טרחתם. המשותף לכל הציבורים הללו הוא, ששכרם נקבע באופן וולונטרי בשוק החופשי, כששני הצדדים מסכימים לעסקה, כיוון שהיא מייצרת ערך עבור שניהם. על פי החוק, אגב, רשאי כל אדם לייצג את עצמו ואיש אינו חייב להשתמש בשירותיו של עורך דין, לפחות ברוב המוחלט של הנושאים.

אז מי אשם? שכר הטרחה או הפנסיה התקציבית?

אל מול שכר הטרחה ההולך ומצטמק של הרוב הגדול של עורכי הדין, עומדת הפנסיה התקציבית של עובדי המדינה. הפנסיה התקציבית, שמסמלת יותר מכל את קו השבר המעמדי בחברה ישראלית, היא בעיה חמורה הרבה יותר משכר עורכי הדין: כאן לא מדובר בבחירה של אדם אם לשלם או לא; 80 אלף השקלים המשולמים לשיאני הפנסיה מדי חודש יוצאים מכיסם של קשישים שבקושי גומרים את החודש, מכיסם של אנשים עמלים, מכיסם של מי שמנסים לחסוך עבור הלימודים הגבוהים של ילדיהם, וכן, גם מכיסם של עורכי-דין, שעובדים למחייתם.

מקצוע עריכת הדין הוא מקצועי יצירתי, תובעני, שוחק ולוחץ. אין תביעה אחת דומה לקודמתה, אין דיון אחד דומה למשנהו. עורך דין צריך להמציא את עצמו בכל תיק מחדש, לחקור לעומק, להעריך ודאויות בתנאים של אי ודאות ולייצר ערך - בעיקר כספי - עבור הלקוח.

לחלק ניכר מעורכי הדין אין ודאות או ביטחון לגבי מקום עבודתם ועורכי דין שכירים מצטיינים בתחלופה גבוהה של מקומות עבודה. עורכי הדין נדרשים להפעיל חשיבה טקטית ואסטרטגית לא רק בבית המשפט, אלא גם על המודל העסקי שלהם, כבעלי עסק שנותנים שירותים משפטיים.

עכשיו נסתכל שוב על עובדי המדינה הנהנים מפנסיה מופרכת, על הביטחון והיציבות שהיא מעניקה: הפנסיה הזאת לא מגיעה מהפרשות השכר לאורך השנים, כמו בני תמותה רגילים מהמגזר הפרטי. הפנסיה הזאת מגיעה מהמשכורת שלי ושלכם, מהמיסים שלנו. אנחנו מממנים תשלומי עתק למי שפרשו לפני עשרות שנים והפכו להיות גמלאים צעירים ומאושרים בגיל 40.

לאן הולך הכסף?

בהתקפות על עורכי הדין ידעו לספר על שכר טרחה "מוגזם" בגובה 0.5% בגין עסקאות מקרקעין. אך בעוד שכר התיווך בגובה 2% נותר בצחותו, לא ידעו - או לא רצו - לספר בכתבה לאן באמת הולך הכסף. בערך 50% ממחיר דירה הוא שווי הקרקע שנקבע על ידי המדינה. המדינה מרוויחה מיליארדים מגאות מחירי הנדל"ן, אותה יצרה בעצמה. אז לאן הולך הכסף? לחינוך? לתחבורה? לביטחון? לשירותים אזרחיים? גם. אבל הנתח הגדול, מסתבר, הולך לפנסיה התקציבית, לעובדי המדינה המבוססים, לאלה ש"התקמבנו", ש"הסתדרו". ל"מחוברים".

בשוק מתוקן יש יחס ישר בין סיכון לרווח: ככל שרמת הסיכונים שלוקח אדם היא גבוהה יותר, כך הרווח שהוא יכול להפיק גבוה יותר. אלא שבמדינת ישראל, דווקא אלה שלא לוקחים שום סיכון מקצועי ונהנים מיציבות ותנאים מועדפים - הם אלה שמפיקים את הרווחים הגבוהים ביותר: ביצועיהם של עובדי המדינה לא נבחנים במבחן התוצאה, הם נהנים מסביבת עבודה מועדפת ומשעות עבודה קבועות ומעטות, משכורותיהם והפנסיה שלהם גבוהות פי כמה משלכם.

על חשבונכם.

572 מיליארד שקל

בשנת 2013 תוציא המדינה 20.1 מיליארד שקל לפנסיה תקציבית. ההתחייבות האקטוארית, כלומר החישוב ארוך הטווח של עלות הפנסיה, הוא 572 מיליארד שקל. עד שנת 2036 אמור סכום הפנסיה לגדול מדי שנה ורק בסביבות 2070 תפסיק המדינה לשלם פנסיה תקציבית.

המשמעות היא, שעד 2070 המיסים שלנו יתפחו עוד ועוד, כיוון שהם מממנים את המחדל הזה. בתקשורת יצאו כנגד "הקפיטליזם החזירי" של תעריפי עורכי הדין, אבל מה לגבי "הסוציאליזם החזירי" של מימון הפנסיה התקציבית?

מדינת ישראל היא דמוקרטיה ליברלית, שאמורה להעניק רשת ביטחון סוציאלית לנזקקים, מתוך תחושת סולידריות חברתית. היא אינה מדינה סוציאליסטית או קומוניסטית, היא גם אינה מדינה דיקטטורית ואינה תיאוקרטיה.

אפשר היה לצפות שבמדינה, שנמצאת במצב חירום תמידי, תצמח לה דיקטטורה המדכאת את החופש אזרחי, אלא שהדבר לא קרה. הסיבה לכך, לדעתי, היא שהחברה הישראלית דגלה תמיד בשלטון החוק ככלי המועדף לפתרון סכסוכים פנימיים, שאחרת יכולים היו להביא לקץ הדמוקרטיה. לתרבות המשפט ולעורכי הדין בישראל, תפקיד חשוב בשמירה על הנורמות ההתנהגותיות והחברתיות בכלל ושל פתרון הסכסוכים בפרט.

רפורמה, לא "עליהום"

אין ספק שנדרשת רפורמה, שתנגיש את השירותים המשפטיים לציבורים נוספים. ביטול תעריף המינימום ופתיחת התעריפים לשוק החופשי הוא אפשרות אחת. גם ביטול ההגבלות על פרסום ודיון מחודש על מגבלות אתיקה אנכרוניסטיות נוספות, כמו האיסור על שותפות ברווחים עם מי שאינו עורך דין, עשויים ליצור שינוי משמעותי. "הצפת השוק" יכולה לחלחל אל כיסם של הצרכנים אם רק ייפתחו הדרכים החסומות לכך.

הבעיה האמתית של הציבור אינה עורכי הדין, העובדים קשה למחייתם כמו כל בעל מקצוע אחר במגזר הפרטי. הבעיה האמתית היא המעמד האריסטוקרטי של המגזר הציבורי, שהוא והפריבילגיות שלו ממומנים ע"י "עבדים. כאן טמונה הסכנה האמיתית לדמוקרטיה הישראלית, שהיא, במילותיו של לינקולן: "שלטון העם, למען העם, על ידי העם".

נראה, שכבר הפכנו להיות "שלטון המקורבים, למען המקורבים, על ידי העבדים".

• הכותב הוא עורך דין עצמאי בוגר האוניברסיטה העברית וחבר לשכת עורכי הדין משנת 2008, סטודנט לתואר שני במסלול למשפט מסחרי באוניברסיטת בר אילן, עוסק בתחום המשפט האזרחי והמסחרי.

אתר המשפט הישראלי פסקדין

www.psakdin.co.il

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.