בית המשפט אמנם אישר כי השוכרים לא שילמו במשך תקופה את דמי השכירות אלא שהראיות בתיק העלו כי זה ממש לא היה באשמתם.
בית משפט השלום בתל אביב דחה לאחרונה תביעה לפינוי דיירים מוגנים מחנות שהם מפעילים בתל-אביב ב-28 השנים האחרונות, בטענה שהם ביצעו בה שינויים ולא שילמו את דמי השכירות. השופט עמית יריב הבהיר כי הדיירים הוכיחו שלא נעשה כל שינוי בנכס מאז שנות ה-80, וכי התובעים – שלא טרחו ליידע אותם על שינוי פרטי ההתקשרות לצורך התשלום – יכולים לבוא בטענות רק לעצמם.
החנות שברחוב וולפסון בתל-אביב הושכרה לדיירים המוגנים ב-1990. הסכם השכירות כלל סעיף לפיו השוכרים רשאים להשכיר חלקים מהנכס לשוכרי משנה כל עוד ישלמו את מלוא דמי השכירות עבורם, ויודיעו על כך מראש.
לימים, בעל הנכס הלך לעולמו ובנובמבר 2015 הבעלות הועברה על שמם של ארבעה יורשים, שפחות משנה לאחר מכן הגישו באמצעות עוה"ד דוד הנדל תביעת פינוי נגד הדיירים.
בתביעה נטען כי הדיירים הפרו את הסכם השכירות ואת חוק הגנת הדייר בין היתר משום שהפסיקו לשלם את דמי השכירות, פלשו לחצר הבניין, הרחיבו את החנות ואף הוסיפו לה גג ללא רשות.
עוד נטען כי השוכרים גובים משוכרי המשנה שלהם 5,000 שקל בחודש בעוד שהם נהנים מדמי השכירות המוגנים. התנהלות שלטענתם נחשבת לעשיית "רווח בלתי הוגן" שמהווה עילת פינוי לפי החוק.
מנגד, עו"ד משה לין שייצג את השוכרים עמד על כך שלא נעשה כל שינוי בנכס. כהוכחה, צורפה לכתב ההגנה עמדת מומחה שפיענח תצלומי אוויר מ-1988 ומצא כי הנכס, לרבות הגג, נותר כשהיה.
באשר לדמי השכירות נטען כי אחד התובעים – שהיה איש הקשר מטעם הבעלים המנוח – פשוט הפסיק להגיע אליהם לצורך גביית דמי השכירות וכל נסיונותיהם ליצור עמו קשר העלו חרס. מכאן עולה שבעצם הייתה זו תחבולה מטעם התובעים לצורך הכשרת הפינוי.
עוד נטען כי הסכם השכירות אישר לדיירים להשכיר את הנכס ללא הגבלה על מתכונת העסקה.
אין עילת פינוי
ואכן, למראה הראיות ומשמע העדויות השופט יריב החליט לדחות את התביעה במלואה.
כך, מעיון בהסכם השכירות עלה כי הדיירים קיבלו הרשאה להשכיר את הנכס "שכירות חופשית", כזו שחוק הגנת הדייר לא חל עליה, מבלי שהבעלים יהיה זכאי בשל כך לתוספת תשלום.
על כן, אף שדמי השכירות שגבו הדיירים גבוהים מדמי השכירות המוגנים שלהם, הם לא נחשבים כמי שזכו ב"רווח בלתי הוגן".
בהמשך, הטענות בדבר הפלישה לחצר, הרחבת החנות ובניית הגג נדחו בהסתמך על עמדת המומחה מטעם הנתבעים ועדותו של השוכר הקודם, שאישר כי מבנה החנות כיום זהה למצב שהוא בעצמו שכר אותה.
באשר לסוגיית תשלום השכירות, השופט מצא כי התובע שגבה את הכספים שינה את מספר הטלפון שלו מבלי לעדכן את הנתבעים. בנסיבות אלה, השופט תמה כיצד התובעים – ששינו באופן חד צדדי את הנוהג שסוכם בדבר התשלום – מטילים את האחריות על הנתבעים, שעשו כל שביכולתם כדי ליצור עמם קשר ולשלם להם. בתוך כך השופט ציין כי הדיירים שילמו להם את חוב השכירות תוך כדי ניהול ההליך.
לפיכך נקבע כי התובעים לא הוכיחו ולו עילה אחת לפינוי הדיירים, ועליהם לשלם להם כ-17,500 שקל הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין