בית הדין לעבודה דחה תביעה על סך 260,000 שקל שהגישה העובדת נגד מעסיקיה, וקבע שמחומר הראיות עולה שהיא פוטרה ממניעים מקצועיים
השופטת מירב קליימן דחתה לאחרונה ברובה תביעה שהגישה עובדת שהועסקה כחמישה חודשים בחברת "דיילי סופט". התובעת טענה כי פוטרה שלא כדין בשל הריונה וללא שימוע, בעודה בחופשת מחלה. בפסק הדין נכתב כי סיום העסקת התובעת נבע מחוסר שביעות רצון מתפקודה וכי היא לא התייצבה ל-5 שימועים שנקבעו לה ובכך ויתרה על זכותה זו.
התובעת עבדה בחברה שעוסקת בפיתוח תוכנה לשיווק ומסחר ביהלומים כחמישה חודשים עד לחודש אפריל 2017, כחודשיים לפני שילדה את בנה. היא הועסקה בתפקיד מנהלת אדמיניסטרטיבית ועוזרת אישית למנכ"ל.
טענתה המרכזית הייתה כי פיטוריה נבעו משיקולים זרים תוך אפלייתה על רקע הריונה וניסיון להתחמק מתחולת חוק עבודת נשים (שאוסר על פיטורי עובדת בהריון ללא היתר אם חלפו 6 חודשים מתחילת עבודתה). לדבריה, היא הייתה עובדת מצוינת ופוטרה אך ורק בשל היעדרויותיה מחמת הריונה. התובעת ציינה כי מעסיקיה הזדרזו לפטרה בסמוך להשלמת שישה חודשי עבודה מתחילת העסקתה כדי להתחמק מדרישת החוק לקבל היתר לפיטורים.
העובדת עתרה להפרשי שכר וזכויות סוציאליות עד לתום תקופת איסור הפיטורים הקבועה בחוק עבודת נשים. בנוסף היא עתרה לפיצוי בגין אפלייתה לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, פיצויים בגין עוגמת נפש והתנכלות, גמול שעות נוספות, פיצוי על פיטורים ללא שימוע ועוד. היא העמידה את סכום התביעה על סך של כ-260,000 שקל.
החברה ובעליה טענו כי התובעת פוטרה בשל חוסר שביעות רצון מתפקודה ועקב משבר אמון לאחר הזדמנויות שניתנו לה. הנתבעים ציינו כי כבר מלכתחילה תפקודה של התובעת בחברה לא היה טוב, בין היתר עקב אי מילוי מטלות התפקיד כהלכה, גרימת בעיות, התנהלות בלתי מקובלת ואי התאמה כללית לתפקיד. הם הבהירו כי בסמוך לפיטוריה התגלה שהתובעת פעלה בדרכי רמיה חמורות ואף מסרה דיווחי נוכחות כוזבים. הם הדגישו כי פיטורי התובעת נעשו באופן תקין ולא היה בין פיטוריה לבין הריונה דבר.
לא הביאה עדים
השופטת מירב קליימן מבית הדין לעבודה בתל אביב קבעה שאין ראיות לכך שהריונה של התובעת עמד בבסיס השיקולים שהובילו לפיטוריה. זאת ועוד, אין לקבל את טענת התובעת שפיטוריה נעשה "בבהילות" כדי לעקוף את הוראות חוק עבודת נשים, שכן הוכח שמעסיקתה ידעה על היריונה כבר בסמוך לתחילת ההעסקה אך הליכי הפיטורים החלו חודשים לאחר מכן.
בפסק הדין צוין כי התובעת לא הביאה עדים רלוונטיים שיעידו כי לא הייתה בהתנהגותה או במעשיה סיבה לפיטוריה.
בנוסף, הוצגו ראיות לכך שאכן עלה חוסר שביעות רצון מעבודתה של התובעת שלא היה קשור להריונה או להיעדרויותיה בגינו. כך, בין היתר, התובעת הודתה שסמנכ"ל הכספים של החברה לא היה מרוצה מעבודתה והתרה בה כי עליה להיות אחראית.
השופטת גם כתבה כי התובעת לא התייצבה לחמישה מועדים שונים שנקבעו לה לשימוע בטענה שהיא חולה, אך בזמן הזה העלתה מביתה תמונות שלה לפייסבוק. השופטת ציינה שהתנהלות זו מעידה על כך שהתובעת ויתרה על זכותה לשימוע.
בסופו של דבר נדחתה התביעה ברובה הגדול. הנתבעים חויבו לשלם לתובעת 6,800 שקל על שעות נוספות ופדיון חופשה. במקביל חויבה התובעת בהוצאות הנתבעים בסך 15,000 שקל.
- ב"כ התובעת: עו"ד ענת שני רבה
- ב"כ הנתבעים: עו"ד חן שטיין, עו"ד ליאת שטיין
עו"ד דקל מנחמי
עוסק/ת ב-
דיני עבודה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין