מועצה מקומית ביטלה הסכם מול נאמן "קל בניין" – ביהמ"ש התערב

לפני כשמונה חודשים הודיעה המועצה לנאמן על סיום הסכם להפעלת מתקן לטיהור שפכים באזור חברון. השופטת בטינה טאובר קבעה שהסיום המידי של ההתקשרות נעשה בחוסר תום לב והאריכה את ההסכם בשנה.

חברת "קל בניין", שנחשבה לאחת החברות המובילות במשק בתחום ההנדסה והתשתיות, קרסה ב-2012 עקב חובות של 480 מיליון שקל ונכנסה להקפאת הליכים.

כשנה קודם לכן, זכתה החברה במכרז שפורסם על ידי המועצה המקומית חורה והתקשרה עמה בהסכם להתקנה והפעלה של מתקן לטיהור שפכים באזור חברון. ההסכם נקבע ל-5 שנים עם אופציה ל-5 שנים נוספות.

החברה החלה לבצע את פעולות ההקמה הראשוניות ועם כניסתה להליכי חדלות פירעון המשיך בהן הנאמן שמונה לביצוע הסדר הנושים של החברה (שאושר ב-2014).

הנאמן השקיע בהקמת המתקן כ-6.5 מיליון שקל מקופת הסדר הנושים והפעיל אותו בחמש השנים האחרונות לשביעות רצון המועצה.

אך בסוף שנת 2016 הודיעה המועצה לנאמן שבכוונתה לצאת למכרז חדש להפעלת המתקן ולסיים את ההתקשרות מול החברה בתוך יומיים.

בנסיבות אלה פנה הנאמן לבית המשפט המחוזי בחיפה בבקשה למתן הוראות. לדבריו, על פי ההסכם היה על המועצה להודיע לו בחודש יוני 2016 האם בכוונתה להאריך את החוזה לתקופה נוספת של 5 שנים או לא. המועצה לא שלחה לו כל הודעה ולכן הסכם תקף ואין כל עילה לבטלו.  

המועצה טענה מנגד שמאחר שתקופת ההסכם המקורית באה לסיומה היא רשאית לסיים את ההתקשרות בכל עת.  

המועצה הבהירה שהסיבה לסיום ההתקשרות הייתה ביקורת שהופנתה כלפי ראש המועצה מגורמים בחו"ל שטענו ש"המועצה נותנת ידה להוצאת כספים ביתר, כספי הרשות הפלסטינית, באמצעות התשלומים המשולמים על ידי המועצה לנאמן ולחברה בגין הפעלת מתקן טיהור השפכים".

השלכות אקולוגיות

השופטת בטינה טאובר מבית המשפט המחוזי בחיפה קבעה שעל פי ההסכם היה על המועצה להודיע לנאמן בחודש יוני 2016 (כחצי שנה לפני תום תקופת ההסכם) האם בכוונתה להאריך אותו ולממש את האופציה או לא.

לדבריה, המועצה לא מסרה לנאמן הודעה כאמור והצדדים המשיכו לקיים את ההסכם למשך תקופה משמעותית של חצי שנה נוספת. במהלך תקופה זו נוצרה אצל הנאמן הסתמכות כי המועצה מעוניינת בהמשך ההתקשרות ובהתאם לכך הוא השקיע כספים במתקן שנדרש בתקופה זו להתמודד עם רמת זיהום גבוהה במיוחד.

השופטת דחתה את טענת המועצה שבתום ה-5 שנים הראשונות היא הייתה רשאית לסיים את החוזה באופן מידי וציינה שעמדתה מעוררת תהיות לנוכח ההשלכות האקולוגיות העלולות לנבוע מעזיבה חד צדדית של מתקן מעין זה בלא תקופת הכשרה מתאימה.

השופטת קבעה שמאחר שהצדדים המשיכו את קיום ההסכם לאחר המועד בו היה על המועצה להודיע על מימוש האופציה הם למעשה הסבו את ההסכם בינם ל"הסכם בלתי קצוב בזמן".

השופטת הסכימה עם הנאמן שאין עילה לביטול ההסכם אך קבעה שלא ניתן לשלול את זכות המועצה לסיים את ההסכם במהלך תקופת האופציה. עם זאת לדבריה, אורך הזמן הסביר להודעת הביטול "צריך להתחשב בחובת תום הלב, ציפייתם הסבירה של החברה והנאמן ומכלול הנסיבות", כך שהמועצה לא הייתה רשאית לסיים את ההסכם "מהיום למחר".

בסיכומו של דבר קבעה השופטת שתקופת ההתקשרות בין החברה והמועצה תוארך עד לסוף יולי 2018 כדי לאפשר לצדדים להיערך כראוי לסיום ההסכם.

המועצה חויבה בהוצאות של 30,000 שקל.  

• שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בהחלטה

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.